>> אם רוצים לברוח לרגע מכל פרשיות השחיתות החמורות שפרצו באחרונה לחיינו באדיבות בכירי השלטון בישראל, אחת הדרכים הבדוקות לעשות זאת היא לשמוע מעט דיבורים על ציונות, ערכים ופתיחות ישראלית. אלה אולי יוכלו לאזן במעט את התחושות הקשות שעולות באחרונה ביחס למצבה ופרצופה של המדינה, ומהו הזמן הטוב ביותר לעשות זאת מאשר לקראת יום העצמאות.
לקראת יום ההולדת למדינה, שוחח themarker עם חמישה עורכי דין שנולדו וגדלו בחו"ל והחליטו לשנות את מסלול חייהם ולעלות לישראל. כולם ויתרו מרצון על משכורות גבוהות בהרבה בארצות מוצאם, אך אינם מצטערים לרגע על ההחלטה.
"כסף זה לא הכל בחיים" - זה המוטו שחוזר בשיחה עמם. רובם עלו לישראל ממניעים ציוניים וכולם, ללא יוצא מן הכלל, שמחים על ההחלטה.
הם מספרים על קליטה ללא קשיים מיוחדים: לא מבחינת השפה, לא מבחינה תעסוקתית ולא מבחינה חברתית.
עו"ד דיוויד כהן, 33, עלה לישראל לפני ארבע שנים מאוסטרליה. את רישיון עריכת הדין שלו קיבל באוסטרליה, ומאז שהגיע לישראל הוא עובד במשרד נשיץ-ברנדס.
כהן מספר כי לפני שהשתקע בישראל, הוא ביקר בה כמה פעמים ותמיד הרגיש חיבור מיוחד למקום ולאנשים. "הרגשתי שאני רוצה להיות חלק ממדינה שאני מרגיש שייך אליה. גם כי אני יהודי, וגם בגלל האופי של האנשים. החום, החריפות ואולי יותר מכל - הערכים שעליהם החיים פה מתבססים. פשוט הרגשתי שזה מה שאני צריך לעשות", הוא אומר.
עו"ד אינגה בריקר, 41, גדלה בגרמניה ולמדה לתואר ראשון במשפטים בבוואריה, גרמניה, שם הוסמכה לעריכת דין. את התואר השני במשפטים סיימה באוניברסיטת nyu בניו יורק, וקיבלה גם שם רישיון עריכת דין. ב-nyu הכירה בחור ישראלי שלמד עמה, ובין השניים נוצר קשר רומנטי. לאחר שעבדו בניו יורק שנתיים, הם עברו להתגורר בגרמניה למשך שנתיים ולאחר שנישאו ב-99', נחתו בישראל.
בריקר עברה את מבחני הלשכה גם בישראל, וכיום היא עובדת במשרד גולדפרב ושות'.
לדבריה, היא הגיעה ארצה "בעקבות האהבה. בעלי רצה לחזור לכאן, ואני חשבתי שאחרי ניו יורק וגרמניה, ישראל יכולה להיות מקום טוב להקים בו משפחה - לגדל ילדים ולחנך אותם בסביבה יהודית. אני מאוד בינלאומית באישיותי ובתפישת עולמי. גרתי במדינות רבות בעולם ולא חשבתי שתהיה לי בעיה לגור פה. הרגשתי פה בבית יחסית מהר, ומצאתי עבודה טובה. לא הרגשתי כל חסרון או שאני מאבדת משהו מהקריירה שלי".
בריקר מספרת כי בתחילה לא הגדירו לעצמם בני הזוג כי ישארו בישראל לצמיתות. "החלטנו להישאר כי נקלטתי מאוד טוב בישראל. הרגשתי שאנשים מאוד פתוחים, מזמינים. האפשרות לעבוד באנגלית, והעבודה בגולדפרב נתנו לי סוג של בית ומשפחה. עם כל מה שאומרים שזו מדינה קשה, ושכל כך יותר קל בגרמניה, יש משהו חם במדינה הזו, אנשים עוזרים ופתוחים לאנשים חדשים. ככה הרגשתי כשעליתי, וכך אני מרגישה גם כיום".
עו"ד ארי פריד, 38, למד בבית ספר יהודי-אורתודוקסי והיה חניך בבני עקיבא במונטריאול, קנדה. מגיל צעיר הרגיש שעליו לעלות לישראל. לפני 12 שנה, לאחר שהוסמך לעריכת דין בקנדה, עשה את המעבר באופן סופי, וכיום הוא עובד כעו"ד במשרד גורניצקי ושות'. "אני אוהב את העם היהודי, זו המדינה שלנו. אין לנו מקום אחר, וצריך לחזק את המדינה. זה מרכז החיים היהודיים גם ליהודים שחיים בגלות. אני מעודד כל אחד לעלות ארצה, ולמי שירד אני קורא לחזור. כאן אנחנו צריכים להיות כדי להיות חזקים, ולשגשג. השגשוג וההצלחות של מדינת ישראל יכולים להמשיך ולהתרחש רק אם נגור כאן", הוא אומר.
עו"ד אדריאן דניאלס, 40, התחנך בבני עקיבא בלונדון ועלה לישראל בגיל 25, לפני 15 שנה. לדבריו, "תמיד הייתי ציוני וחשבתי שכאן אוכל לתרום לקהילה שאכפת לי ממנה יותר. הרגשתי שכאן אני יכול להשפיע, שאוכל להיכנס לפוליטיקה או להיות עיתונאי, אבל בסוף לקחתי את המסלול של כל בחור יהודי טוב, והמשכתי להיות עורך דין". כיום עובד דניאלס במשרד יגאל ארנון.
עו"ד נומה פלום, 55, עלתה לישראל לפני 23 שנה מאורגון, ארה"ב, וכיום היא שותפה במשרד bfp. לדבריה, זה היה החלום שלה. "באתי מבית ציוני וחשבתי שכאן אוכל לתרום לישראל יותר מאשר אם אגור בארה"ב. אני רואה את עצמי כגשר בין הישראלים והאמריקאים ועוזרת לשפר את התדמית של ישראל. אני עובדת בתחום ההיי-טק, עם חברות ישראליות ורואה בזה משהו ציוני: לעזור להיי-טק הישראלי לקבל מימון ולמכור אותו בעולם. אני עוזרת לכלכלה הישראלית בכל הדברים הטובים שיש במדינה שאפשר לייצא".
להקל בביורוקרטיה
אז מה חושבים עורכי הדין הקוסמופוליטים שהגיעו לישראל על עמיתיהם עורכי הדין שגדלו והוכשרו בישראל? ומה לדעתם צריך לשנות במערכת המשפט הישראלית? לדבריהם, פחות ביורוקרטיה לא תזיק, אבל אין להם הרבה תלונות על המערכת, וגם על עמיתיהם עורכי הדין הישראלים יש להם בעיקר דברים טובים להגיד. איך אתם מעריכים את בוגרי התואר הראשון במשפטים במוסדות ישראליים לעומת בוגרי תואר ראשון במדינה ממנה עליתם?
דניאלס: "כאן לוקחים את לימודי המשפטים הרבה יותר ברצינות. באנגליה הלימודים לתואר ראשון במשפטים, ובכל תחום, הם משהו שאתה עושה בין הבילויים. אתה חי בקמפוס סטודנטיאלי, והתחושה היא של מחנה קיץ שנמשך שלוש שנים. הסטודנטים צעירים יותר ומגיעים ישירות מבית הספר בגיל 18 ומסיימים בגיל 21. הם לא היו אחראיים על כלום לפני שהגיעו לאוניברסיטה. בישראל מגיעים בדרך כלל אחרי הצבא".
פלום: "בארה"ב אין התמחות, וזה מאוד מסוכן לציבור. אפשר לייצג כעורך דין מיד לאחר שסיימת לימודים וקיבלת רישיון עריכת דין. בבית הספר למשפטים לא לומדים איך להיות עו"ד, אלא איך לפרש חוקים ולאתר אותם. מבחני הלשכות בכל מדינה הם קשים, אבל גם הם לא שייכים לפרקטיקה, אלא למה שכתוב בחוקים. גם בישראל התמחות של שנה זה לא מספיק, אבל כמה אפשר להיות עבד? המתמחים בישראל ברמה מאוד גבוהה".
בריקר: "בגרמניה לומדים חמש שנים משפטים לתואר ראשון, יש התמחות של שנתיים ומבחן ענק בסוף תהליך של שבע שנים. במהלך ההתמחות חייבים ללמוד ולעבור כמה מבחני משנה בכל התחומים המשפטיים ולהתנסות בעבודה במגזר הציבורי והפרטי. הלימודים ארוכים ונרחבים יותר, והם מכוונים לכך שכל בוגר יוכל לכהן מיד בתום הלימודים כשופט. אם אחרי מבחן הלשכה הסופי עברת בציון גבוה, אתה יכול מיד להתמנות לשופט. השיטה בישראל יותר הגיונית והמתמחים באים עם ידע טוב מאוד".
מזהים ישראלי לפי ההליכה
מהם הדברים הבוערים ביותר שצריך לדעתך לשנות בשיטת המשפט הישראלית?
פלום: "הזמן שאורך לסיים התדיינות משפטית בבתי המשפט בישראל ארוך מאוד ומביא לכך שלמעשה בתי המשפט אינם מקום ראוי לפתרון סכסוכים. צריך לעודד הליכים של גישור ובוררות כדי שסכסוכים יסתיימו באופן מהיר והגיוני. זו בעיה בכל העולם, אבל בישראל זה גרוע יותר. דרוש גם שבתי המשפט עצמם יהיו יעילים יותר".
דניאלס: "צריך להקים בית משפט לערעורים בין בית משפט מחוזי לבית המשפט העליון, שכיום הוא עמוס מדי. באנגליה יש high court שהוא מקביל למחוזי, ומעליו יש בית משפט לערעורים. מעליו יש את ה-house of lords. בית משפט עליון אמור להיות כמו האחרון - שם שומעים מעט מאוד תיקים במהלך השנה. בישראל, בית המשפט העליון הוא הראשון ששומע המון ערעורים ומוטל עליו עומס כבד מאוד. בנוסף, זה מוריד את הערך של בית המשפט העליון, שוחק שופטים ומכניס אותם לפינות שהם לא אמורים להיכנס אליהן".
בריקר: "בישראל, כתוצאה מהתבססות על הפרשנות ששופטים מוסמכים לתת לחוק, יש מעט יותר אי-בהירות וחוסר ודאות במערכת המשפט. בגרמניה המערכת מתבססת יותר על החוק הכתוב וכך יש יותר ודאות".
פריד: "אפשר להקל יותר בביורוקרטיה. לעשות שינויים כדי שהשוק יהיה יותר אטרקטיבי ופתוח לזרים. מבחינת מיזוגים ורכישות, רישום חברה זרה בבורסה - בישראל יש מגבלות רבות מדי". מה מאפיין לדעתכם את עורך הדין הישראלי ומבדיל אותו מעורכי הדין בארצות מוצאיכם?
כהן: "עורכי הדין בישראל יותר יוזמים ואקטיביים. אם הם מקבלים עבודה, הם חושבים מחוץ לקופסה. הרמה המקצועית גבוהה, וכך גם רמת האנגלית. האנשים נחמדים מאוד, מכבדים אחד את השני, נותנים צ'אנס לצעירים ופתוחים לקבל דעות. זה נותן הרבה ביטחון כעו"ד צעיר. זה שונה לעומת התרבות באוסטרליה, שמתבססת על המודל האנגלי, שם שמים לב לדרגות של עורכי הדין הבכירים ופחות פתוחים לדעות אחרות".
פלום מצביע גם הוא על הפן היזמי: "עורכי הדין האמריקאים הולכים לפי הספר. הישראלים יצירתיים יותר. הם חושבים מחוץ לקופסה ויודעים לאלתר".
בריקר: "עורכי הדין הישראלים גמישים במחשבה ובמציאת פתרונות מהירים. לפעמים הם אולי קצת פחות יסודיים, אבל זה הולך ביחד. הישראלים מסתכלים על התמונה הגדולה. הם מאוד חרוצים ומסורים. עורכי הדין הגרמנים יותר פורמליסטים וביורוקרטים. משא ומתן יימשך שם זמן רב יותר מבישראל - כי יש היררכיה נוקשה מאוד וכל הדינאמיקה בגרמניה אטית הרבה יותר".
דניאלס: "בתחום ההיי-טק שבו אני עובד, עורכי הדין הישראלים הם אנשים נינוחים. מצד שני, בישראל יש משחקי כבוד שאין אצל האנגלים. האנגלים לא צריכים לגרום לצד השני לכבד אותם. הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים, ואם אתה לא מכבד אותם, זאת הבעיה שלך. הישראלים רוצים שיכבדו אותם ויפחדו מהם. האנגלים פחות חושבים על איך הם נתפשים".
פריד: "אין הבדלים ופערים מקצועיים בין עורכי הדין בישראל ובקנדה. מבחינה תרבותית צריך להבין את הדקויות. הישראלים מדברים לעתים בדרך אגרסיבית יותר, אבל אנחנו בכל זאת במזרח התיכון.
"באופן אישי, אם אני אומר משהו באנגלית ואז מתרגם אותו לעברית, אף שאמרתי את אותם דברים בדיוק, בעברית זה נשמע יותר אגרסיבי. קשה להסביר זאת, משהו בטון הדיבור או במלים, בעברית יוצא יותר תוקפני ופחות מנומס. לפעמים זה יתרון, כי משיגים יותר עבור הלקוח". מה הכי ישראלי בעיניכם?
דניאלס: "דרך ההליכה הישראלית הרברבנית. אתה מזהה ישראלי בכל מקום בעולם מ-200 מטר, בגלל ההליכה מצד לצד, מלאה בביטחון. הישראלי לא ייתן לאנשים לצאת מהמעלית לפני שהוא נכנס. בנוסף, הישראלים אוהבים להיות חלק ממשהו ולהסתובב בקבוצות, האינדיבידואליזם הוא לא הצד החזק בישראל".
פריד: "לחיות בפרדוקס תמידי. לדוגמה, אם מישהו עוקף אותנו בתור אנחנו ישר מעירים לו, והוא מתנצל ואומר סליחה. למרות הרצון לעזור, מישהו תמיד צריך להזכיר לך: תן לי כבוד בתור כי הייתי לפניך. אנחנו צברים, מבחוץ קוצני, ובפנים הכל מתוק. הייתי רוצה שלא נצטרך לקלף את הצבר כדי לגלות את המתוק".
כהן: "החיים בלי הפסקה, והחום - בכל המובנים".
פלום: "אמביציה ושאפתנות. הישראלים לא מוותרים, הם עומדים על שלהם. לפעמים זה מתסכל - אבל זה חיובי".
בריקר: "הישירות. מה שהם חושבים הם אומרים, לא עושים חשבון לאף אחד. נימוסים והליכות אינם הצד החזק של הישראלים. מצד שני הם נותנים חום, פתוחים ומזמינים. אין גבולות בין אנשים. הכל פתוח. זה גם אומר שלא נותנים מרחב לאנשים, ולא חושבים שהם חודרים לפרטיות של האחר. בישראל האוכל מאוד חשוב ותמיד צריך שיהיה. אין אירוע או פגישה בלי שיהיה בהם אוכל".
"עורכי הדין האמריקאים הולכים לפי הספר; הישראלים יצירתיים יותר"
מאת הילה רז
18.4.2010 / 6:48