גרסאות בלי כיסוי

>> אם מסיטים לרגע הצדה את השיקול האמנותי, הקלטת קאבר היא מהלך קריירה נבון למדי. בעידן שבו התחרות על עור התוף אכזרית מתמיד, והכל זמין במרחק לחיצת כפתור (חוקית או לא), בחירה בנוסחה אהודה שכבר הוכיחה את עצמה משאירה פחות מקום לטעויות. כל הצדדים נהנים מהעסקה: מהמחברים המקוריים מוסרת שכבת אבק, והמחדשים - בין אם מדובר באמן מתחיל שמבקש הכרה, ובין אם בוותיק שמתעקש להמשיך להפגין נוכחות בפלייליסט - זוכים בתשומת לב רעננה. וכולם גוזרים את קופון התמלוגים.

בדברי ימי המוסיקה הפופולרית רשומות לא מעט הצלחות מסחריות שנולדו מקאבר. יש להקות שעשו מזה קריירה - הבירדס, למשל, כבשו את המצעדים עם הגרסה ל"איש הטמבורין" של דילן; כאלו ששבו מן הכפור - כמו הקאונטינג קרוז בחידוש דלוח ל"מונית צהובה גדולה" של ג'וני מיטשל; ובעיקר, רבים שפשוט צברו כסף והשמעות (ובאמת שקצרה היריעה מלפרט).



אבל עם כל הכבוד למקומם של הקאברים, שרבים מהם חרכו את המצעדים ואף עלו על המקור, כמעט בכל המקרים לא מדובר ברטרו כשר למהדרין - אלא דווקא בפרשנות חדשנית. קאבר נועד, בין השאר, לשמר פניני תרבות ספציפיות ונשכחות; רטרו אמיתי מבקש יותר להחיות סגנון שלם שפס מן העולם.



בזירה הבינלאומית צצים מדי פעם זרמים מוסיקליים שקיבלו זריקת אדרנלין: בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 כולם (והבריטים בעיקר) נזכרו פתאום בהרמוניות מהסיקסטיז ובפאנק מהסבנטיז, למשל, ובשנים האחרונות צצו מכונות התופים הנלוזות של האייטיז. אבל במונחי כחול-לבן קצת קשה לדון ברטרו מוסיקלי - בעיקר משום שאין ממש עבר סגנוני מובחן להתרפק עליו. מלבד הלהקות הצבאיות (שגם הן למעשה שאבו השראה ממזרח אירופה ומאוחר יותר מהפופ האמריקאי), לא צמח כאן ז'אנר צברי אמיתי. הדורבנים, למשל, ניסו דווקא לשוב להווי הלהקות, הוציאו שלושה אלבומים, אך התאיידו פחות או יותר לאחר הראשון.



הרטרו האמיתי בישראל מתקיים בשוליים הקיצוניים, די רחוק מהפלייליסט של תחנות הרדיו. כוכבי עבר מפוארים זוכים לעדנה מחודשת על הבמות: גבי שושן, שרי ועוזי פוקס התחברו למופע מצליח, אילנית נמצאת בעיצומו של סיבוב הופעות, ובאחרונה התפרסם כי אפילו איזולירבנד זממו קאמבק. מהעבר השני, הדור הצעיר מכוון יותר לעבר הגויים בערבי רוקבילי-פיפטיז, עם רם אוריון, ניצן חורש ולהקת רוצי בובה - שצוברים תאוצה בעיקר בזירה התל-אביבית.



אין ספק שנוסטלגיה היא תבלין אהוב על מוסיקאים-מבצעים, ונדמה שעל הישראלים במיוחד. גרסאות כיסוי לחומרים ישנים תמיד זכו כאן להצלחה מסחרית ולמקום של כבוד (ראו אוספי "עבודה עברית"). כולם עשו את זה: אריק איינשטיין (סדרת "ארץ ישראל הישנה והטובה"), גידי גוב, ברי סחרוף, עברי לידר, שרית חדד, מאור כהן, היהודים ועוד ועוד ועוד.



השאלה הגדולה היא כיצד תיראה זירת הקאברים המקומית בעתיד הרחוק. למחדשים הבינלאומיים והמקומיים תמיד היה ארסנל עשיר ומוכח לפשפש בו ולדלות ממנו אבני דרך מוסיקליות-תרבותיות, שראויות למחזור. אבל נדמה שמוסיקאי הגלובוס הנוכחיים פשוט מייצרים הרבה פחות כאלה. פועלי הפופ כבר לוקחים בחשבון את הרינגטון, שדוחק את האמנות. אך מה יישאר לדורות הבאים? הלהיטים הגדולים של שיראל?