הניגון עוד חוזר

>> אל אחד ממופעי המוסיקה המצליחים ביותר בישראל נהרו המונים שביקשו קצת הפוגה מהמוסיקה העכשווית, קהל שרצה לחזור אל השירים האהובים ההם של לפני שנים. לא, לא מדובר בהופעה של שלמה ארצי שהתקיימה באחרונה בקיסריה, אלא בהופעה בשם "היה היו זמנים", שהתקיימה ב-1960. מיטב זמרי ישראל דאז, כולל ברכה צפירה, יוסי בנאי ויונה עטרי, שרו את הלהיטים של ימי טרום קום המדינה, כמו "מי יבנה בית", "הזקן מנהריים", "שיר העמק" ו"הורה נהלל". ההצלחה העצומה שנחל המופע ההוא מוכיחה שקאברים (גרסאות כיסוי) והתרפקות על שירים ישנים אינם נחלת שנות ה-2000 בלבד.



פרופ' מוטי רגב, סוציולוג וחוקר מוסיקה פופולרית מהאוניברסיטה הפתוחה, מדגיש כי לא מדובר כמובן בתופעה מקומית: "כל עם מחזיק בחיים את המוסיקה העממית שלו, שדרכה הוא מתחבר לאתוס הלאומי. אצלנו, מעבר לקאברים יש גם שירה בציבור, אבל המטרה שלהם וההתרפקות עליהם דומות לאלה שבמדינות רבות אחרות".

אך גם אם לא מדובר בתופעה ייחודית לזמן או למקום, רגב משער כי בשנים האחרונות זוכה תופעת הקאברים לפריחה יוצאת דופן בפופ-רוק הישראלי. "עד תחילת-אמצע שנות ה-90 היתה תחושה שהפופ-רוק הישראלי הוא עדיין משהו חדש יחסית בתרבות הישראלית. הוא עדיין נחשב למרדני ולא היה בעמדה הממוסדת של שירי ארץ ישראל הישנה", מסביר רגב. "ב-20 השנים האחרונות, הפופ-רוק הישראלי המוקדם (זה של יהודית רביץ, אריק איינשטיין וכוורת), נהפך להיות משהו הרבה יותר קונצנזואלי-לאומי, והצטרף למורשת ולנוסטלגיה. כך נוצר עושר של רפרטואר נוסף שאפשר לחזור אליו, לדלות ממנו ולמחזר אותו".



ואכן, לעתים נדמה שהקאברים צצים בכל פינה. גם השנה ננהר אל האולמות והפארקים שיציגו הופעות מחווה לרוב, כמו פסטיבל הזמר חולון, שנחתם לפני כשבועיים וכלל מחוות לבועז שרעבי, למשוררת והפזמונאית שמרית אור ולסשה ארגוב, במלאת 15 שנה למותו; גם השנה נאזין לפרויקט מרגש של מחוות לאמני עבר, כמו זה של פיטר רוט לשמוליק צ'יזיק ("החברה להגנת הטבע", "רוצי שמוליק"), או כמו "עבודה עברית" החדש עם שיריו של עוזי חיטמן, ששבוע לאחר שיצא לחנויות, הגיע למעמד של אלבום זהב עם יותר מ-20 אלף עותקים); וכמובן, גם השנה נעקוב אחרי העונה השמינית של יצרנית הקאברים הגדולה בישראל - "כוכב נולד".



גם לרשימות ההשמעה ברדיו נכנסים הקאברים בקלות, מסיבה פשוטה: "התמהיל של רוב התוכניות מורכב משירים חדשים וישנים", אומר יוסי כסיף, עורך ומגיש מוסיקה ברשת ג'. "קאברים, שהם בין ישן לחדש, לא מכריחים את המאזין להתמודד עם חומר חדש. יש לזה מעלה מסוימת ואין ספק שקל יותר לעורך מוסיקלי לשים שיר כזה".



אמנם מבחינה יצירתית הרבה יותר קל לעבד שיר טוב שמישהו אחר כתב, ולרוב קאבר טוב משמש קרש קפיצה לאמנים פחות מוכרים. ואולם כסיף מבהיר כי פעמים רבות, גרסאות הכיסוי הן לאו דווקא מוצר אינסטנט, אלא מטרה אמנותית בפני עצמה: "אמנם ב-80% מהמקרים המקור עולה על הביצוע החדש, לפחות לטעמי, אבל יש עדיין לא מעט ניסיונות לשנות ולפרש אחרת, כך שלא מדובר על התרפקות נוסטלגית. למשל, שלומי שבן באלבום האחרון שלו, ?מגדל הפזמון', רצה להצדיע לשירים שהוא אוהב בלי להישען על העיבודים המקוריים. הוא נתן את הפרשנות המאוד אישית שלו לשירים שהוא אוהב, והתוצאה היתה יצירתית".



צליל מהעבר



בעולם שבו יש מקום נכבד למבצעים המחבקים את השירים הוותיקים, למה שלא יהיה מקום גם לקאמבק של האמנים הוותיקים עצמם? ואכן, בשנים האחרונות ראינו רבים כאלה: סיבובי ההופעות של מאחורי הצלילים (מתי כספי ושלמה גרוניך) וצליל מכוון (יצחק קלפטר, שלמה יידוב ושם-טוב לוי) לא מפסיקים למשוך קהל; בשנתיים האחרונות הוציאו ירדנה ארזי, דני רובס ומופע הארנבות של ד"ר קספר אלבומים חדשים; אפרים שמיר חזר להופיע באחרונה; וכמובן, הקאמבק הבלתי נגמר של משינה.



"גם כאן זו לא רק התרפקות נוסטלגית, כי צריך לזכור שהתפקיד של הקאמבק הוא לא רק לתפוס קהל ישן, אלא גם חדש", מבהיר כסיף. "אני זוכר איך המעריצות של אדם גילו פעם, אי שם בשנות ה-80, שהוא הגיע להתארח אצלנו באולפן. הן פשוט חסמו את היציאה והיינו צריכים להבריח אותו. האם הקאמבק שלו עכשיו פונה אל אותן ילדות שהתבגרו בינתיים? אני בכלל לא בטוח".







לצד גרסאות הכיסוי לשירי עבר, אי אפשר שלא להזכיר גם את הלהקות שבמהותן מהוות מסע אחורה בזמן, כמו הגרובטרון, המבצעת גרסאות בסגנון פאנק לשירי עבר, הדורבנים שיצרו שירים ברוח שנות ה-70 (והתפרקו באחרונה), ומי שלקח את עניין הרטרו עד הסוף, עוזי נבון ומכרים - להקה המגדירה את עצמה כשילוב בין אריק איינשטיין וג'יימס בראון, עם סיפור כיסוי שלם (ומפוברק): אלבומם מוצג כאלבום גנוז מ-1970 (אז עדיין לא נולד רוב הקהל שמגיע להופעות), לכל המשתתפים שמות רטרו בדויים וגם לבוש תואם, וגם בקטעי המעבר בהופעות, נבון - או בשמו האמיתי, יונתן לוין - מתנהג כאילו צנח אל המאה ה-21 היישר ממנהרת הזמן.



תקופת ההתיישנות מתקצרת



תופעה שגוברת והולכת בשנים האחרונות היא ההוצאות המחודשות של אלבומי עבר ומארזי אוספים למיניהם. מלבד אריזת האלבום הישן בעטיפה חדשה והוספת שירי בונוס שלא נכללו בגרסה המקורית, חברות התקליטים החלו לאחרונה לצרף גם דיסק נוסף הכולל dvd של הופעה מתקופת האלבום, כמו בהוצאות המחודשות של "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך או "באופן קבוע וחד פעמי", של יוני רכטר ויהודית רביץ.



"אין ספק שעם הזמן, גדל המקום שתופסות ההוצאות המחודשות והאוספים, וכיום לפחות חצי מהכותרים שיוצאים לאור ב-nmc והד ארצי הם למעשה שחזורים", אומר בועז הראל, האחראי על קטלוג nmc והד ארצי, שהתאחדו באחרונה. הראל מסכים אמנם שהקהל הישראלי אוהב נוסטלגיה, אך לדבריו, זו לא הסיבה העיקרית להוצאות המחודשות. "צריך קודם כל לזכור שמי שקונה יותר דיסקים הם הצרכנים המבוגרים יותר, שפחות מורידים תכנים באינטרנט. זה קהל היעד האידיאלי לאלבומים שמוגדרים רטרו. בנוסף, בהוצאת אוספים והוצאות מחודשות אין כמעט סיכון כלכלי, מאחר שהם זולים להפקה יחסית לחומרים חדשים ולא מצריכים השקעה בהקלטות, חזרות ויחסי ציבור.



"במקביל לסיכון הנמוך, ההצלחה של רבות מההוצאות המחודשות היא עצומה יחסית לדיסקים עם חומר חדש, אלא אם כן מדובר בדיסקים חדשים של להיטים ים-תיכוניים או של שלמה ארצי. בהשוואה לרוב הדיסקים החדשים שיוצאים ונמכרים באלפים בודדים, אוספים מובילים בסדרת ?המיטב' או האוסף המשולש של גידי גוב, שיצא באחרונה, מגיעים בקלות ל-20 אלף עותקים".



לא חסרים תירוצים להוצאת שירים ישנים באריזה חדשה. לפעמים זה יום הולדת או ציון פטירתו של יוצר או כך וכך שנים שמלאו לאלבום מופת מהעבר, ולעתים, מדובר פשוט באמן נחשב שעדיין לא יצא לו אוסף. ביולי, למשל, יחגוג שמוליק קראוס 75, כך שניתן לצפות למחוות. למעשה, אם פעם תקליט הוצא מחדש 25-30 שנה לאחר שהוקלט, כעת התקצרה תקופת ההתיישנות פלאים, ואפשר לראות הוצאות מחודשות או הופעות לרגל 15 שנה, כמו במקרה של האלבום "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף, או 15 שנה לאלבום הראשון של ירמי קפלן.



הראל עצמו מסכים שצריך להמתין לפחות 20 שנה כדי כדי לקרוא לאלבום קלאסיקה ולהוציאו מחדש, אבל מגלה אמפתיה לחברות תקליטים שמגמישות את ההגדרות האלה. "בסך הכל, התעשייה של מכירת המוסיקה בפורמט של דיסקים הולכת ומצטמצמת. כך שההרגשה היא שמה שלא תוציא ותמכור עכשיו, אין לדעת אם בעוד חמש שנים יהיה בכלל שוק לדברים האלה", הוא מסביר.



עידן הדינוזאורים



מי שעקב אחר ההופעות של האמנים הגדולים שהגיעו לכאן מחו"ל ב-2009 ומילאו את גני התערוכה, בריכת הסולטן ואף את פארק הירקון, בוודאי שם לב לחוסר האיזון הבולט: רק חלק קטן מהמופעים היו של זמרים והרכבים צעירים ועכשוויים, כמו zero 7 ,mgmt וליידי גאגא, ואילו חלק הארי של האמנים משכו קהל בעיקר בזכות תהילת עברם - כאשר פט שופ בויז, פול יאנג, ליאונרד כהן ופול מקרטני הם רשימה חלקית בהחלט.



מה הסיבה לפריחת הדינוזאורים? תלוי את מי שואלים. "רוב המוסיקה שנעשית היום בישראל ובעולם היא פשוט לא טובה לדעתי", טוען כסיף. "המוסיקה העכשווית היא אינסטנט ואני מנחש שאת ליידי גאגא, למשל, לא ישמעו בעוד 30 שנה - למרות שאמרתי פעם אותו דבר על להקת אבבא וטעיתי. הנקודה היא שפעם היו הרבה הרכבים מהסוג של הרולינג סטונס ולד זפלין, וכיום אף אחד לא כותב שירים שמתקרבים לקרסוליים של אותן להקות. כך שהצמא לישן נובע גם מתוך המצוקה והיובש כיום".



בן שלו, מבקר המוסיקה של "הארץ", מסכים שכבר אין יותר מאסטרים פורצי דרך במוסיקה, ושהמשיכה לענקי העבר נובעת מכך שהמוסיקה שלהם עדיין רלוונטית. ואולם לדעתו, גם הקהל הישראלי ברובו נמשך יותר למוסיקה של שנות ה-60 וה-70, ומסרב להתעדכן. "ההופעות האחרונות של דיפ פרפל, ב-2008, היו אחד הסימנים לאובססיית הרטרו שיש בישראל. העובדה שהם נשארו לחמש הופעות, אפילו שמחירי הכרטיסים היו שערורייתיים יחסית, היא עדות חותכת לכך שאמני עבר, גם אם הם לא רוג'ר ווטרס או ליאונרד כהן אלא גווייה מהלכת כמו דיפ פרפל, יעשו פה היסטריה יותר מכל להקה עכשווית".







שוקי וייס, אחד המפיקים הגדולים והוותיקים בישראל המתמחה בהבאת אמנים מחו"ל, טוען כי מדובר דווקא בחלק ממגמה עולמית וכי ב-10-15 שנים האחרונות יש בעולם מגמה לחזור לאמנים המיתולוגיים. וייס תולה את הפריחה המחודשת בשיפור הניכר באיכות הסאונד והתאורה בהופעות גדולות: "אם אתה לוקח אמן עם השירים שכולנו גדלנו עליהם, עוטף את זה בסאונד של היום, בבמה ובתאורה של היום, אתה מקבל מופע שינצח כל להקה חדשה, מטאורית ככל שתהיה. וזו לא מגמה מקומית. סיבובי ההופעות הכי מצליחים בעולם כיום הם אלה של הוותיקים.



"עם זאת, אני מתנגד לכינוי ?להקות עבר'. לד זפלין, ליאונרד כהן וגם דיפ פרפל הם אולי אמנים ותיקים, אבל המוסיקה שלהם עדיין רלוונטית עבור צעירים רבים, וזה לא נובע מתוך שום התרפקות נוסטלגית".



לשאלה מדוע יש תחושה כי ההרכבים החמים בעולם כמעט לא מגיעים לישראל, בניגוד למבול האמנים הוותיקים, עונה וייס כי הסיבה היא אשליה מסוימת שנוצרת כאן: "לכאורה אנחנו מאוד מחוברים לחדשות התרבות בעולם ונוח לנו לראות את עצמנו בתור אמריקאים או אירופים, אבל אנחנו לא. אנשי התקשורת שמסקרים כאן מוסיקה לוקחים את הדברים הכי עדכניים מחו"ל, ונוצרת תחושה כאילו זו נחלת ההמונים בישראל.



"אבל הבאזז שנוצר לא תמיד משקף את המציאות, כי להקות עם הצלחה עצומה בחו"ל שמסוקרות כאן לא מעט, מקבלות בפועל פירור ורבע מתוכנית רדיו אחת באמצע הלילה. הרי כמעט חצי ממה שמושמע ברדיו זה מוסיקה מזרחית והשאר מתחלק בין אולדיז עברי ולועזי בעיקר, ומעט להיטי פופ עכשוויים. כלומר, בסך הכל, אף שאנחנו מאוד מעודכנים במידע לכאורה, הישראלים לא כל כך נחשפים לדברים החמים והעכשוויים שקוראים עליהם בעיתון. כך שגם אם נוצר באזז סביב להקה מסוימת ויש תחושה שכולם אומרים ?למה לא מביאים אותם לישראל', צריך לקחת את הדברים בפרופורציות ולשאול כמה אנשים באמת יקנו לזה כרטיסים".



עניין נוסף הוא סוגיית העלויות - טיסות, אבטחה, שינוע מטענים וכרטיסים למלווים הם עניין יקר מאוד, שמעלה עוד יותר את מחיר הכרטיסים וגורם לכך שמלכתחילה מדובר בהופעות לקהל מבוגר יותר, שהפרוטה בכיסו. כך שנראה כי הימור בטוח יותר יהיה להמשיך להביא לכאן את האלטון-ג'ונים והרוד סטיוארטים הנוסטלגיים, במקום להקות עכשוויות יקרות להחריד כמו רדיוהד וקולדפליי או להקות שאמנם זוכות לפופולריות בחו"ל, אך לא בטוח שמספיק ישראלים יגיעו לראות אותן, כמו קינגס אוף ליאון, ווילקו ולינקין פארק. ייתכן שכדי לראות אותן בישראל ניאלץ לחכות 30 שנה - כדי שיזכו לתואר "רטרו".



כך או כך, כל עוד אמנים מחו"ל ממשיכים להגיע, מדובר בצרות של עשירים; "צרות" כמו התשובה לשאלה את מי וייס חולם להביא לכאן ולא מצליח: "יש אמן אחד שאנחנו במגעים אתו כבר 20 שנה בערך, וכל הזמן יש עיכובים שונים - ואן מוריסון. אבל אני מאמין שבסוף זה יקרה".