אפילו המועצה הארצית לא הצליחה לעצור את הולילנד

>> ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובנייה פסלה את תוכנית הולילנד כבר ב-1997 על כל היבטיה, והחזירה את התוכנית לדיון חוזר בוועדה המחוזית. ועדת הערר, בראשות עו"ד רינה מיוחס, קבעה בזמנו הנחיות ברורות כיצד לאשר את התוכנית מחדש, אך בפועל אושרה תוכנית עמוסה יותר.



ההחלטה שהתקבלה בזמנו סקרה את כל הכשלים שבגינה נפסלה התוכנית. בין השאר נקבע כי הוועדה המקומית לא שמעה את ההתנגדויות שהוגשו לה; התוכנית לא ציינה את מספר יחידות הדיור שייבנו; הוועדה המחוזית הפקידה את התוכנית בלי ששמעה את חוות דעת של המשרד לאיכות הסביבה; התוכנית אושרה בלי שנקבעה מדיניות בנייה לגובה בעיר; מיקום המגדלים שונה ומספר הקומות עלה; לא צורף נספח תנועה ותחבורה על אף גודלה של התוכנית; ועיצוב הבניינים נדחה לשלב מתן היתרי הבנייה.

את הערר הגישה בזמנו עו"ד נעמי וייל, המתמחה בדיני תכנון ובנייה, בשם ועד הפעולה של דרום מערב העיר שהתנגד לתוכנית. "זו היתה תוכנית בעלת משמעות חוקית שהתכוונו להוציא מכוחה היתרי בנייה", מסבירה עו"ד וייל. "עם זאת, התוכנית היתה מלאת חללים, עמומה, לא מדויקת, לא הציעה פתרונות סביבתיים ותחבורתיים ופותחת פתח לשינויים רבים. לכן באמת התפלאתי איך דבר כזה הגיע להפקדה".



ועדת הערר מתחה ביקורת קשה על התנהלות מליאת הוועדה המקומית. "עולה תמונה עגומה למדי על הדרך שבה טופלה התוכנית בידי הוועדה המקומית", נכתב בערר. "הוועדה המקומית לא שמעה את ההתנגדויות שהוגשו נגד התוכנית. טעמיה של הוועדה המקומית לאי שמיעת ההתנגדויות נעוצים בעובדת קיומם של ריבוי מתנגדים, ובשל כך ששמיעתם תביא להארכת הדיונים ואי עמידה בלוח זמנים. ייאמר כבר עתה כי אין אנו רואים בהשתלשלות העניינים הללו משום ניהול הליך מנהלי תקין. כלל לא ברור לנו מדוע אצה לה הדרך לוועדה המחוזית במעשה תכנון זה".



הנחיות ועדת הערר לא יושמו. שנה לאחר שהתקבלה החלטת הוועדה, אישרה הוועדה המחוזית תוכנית חדשה עם בינוי עמוס יותר ורב ממדים לאין ערוך מהתוכנית שנפסלה, בלי להטמיע את הנחיות ועדת הערר. בין היתר אישרה הוועדה המחוזית בניית שלושה מגדלי מלונות בני 12-13 קומות. בהמשך הורחבה התוכנית בוועדה המקומית: מספר הקומות עלה והייעוד שונה ממלונאות ותיירות - למגורים במגדלים של בני 11-17 קומות.



"הבינוי שהוצע במתכונת המקורית היה לאין ערוך פחות פוגע מהבינוי שאושר לאחר מכן", אומרת וייל. "אני הבאתי לפסילתה של תוכנית קטסטרופלית, אך בהמשך התברר כי היא היתה תוכנית טובה יותר מזו ההרסנית שהוקמה בהמשך. בבחינת ההיגיון התכנוני אין לכך שום הצדקה תכנונית או היגיון משפטי".



וייל נותרה לבסוף לבדה במערכה, כשכל הפעילים נסוגו או הרימו ידיים. "בכל המהלכים של אישור התוכנית הראשונה היה שמואל דכנר הרוח החיה בדיונים מטעם היזמים", אומרת וייל, "דכנר היה בהסדרים עם תושבים במתחם הולילנד".



דכנר, איש עסקים וקבלן ירושלמי, עסק במתן שירותי ייעוץ ליזמים ואנשי עסקים, ובין השאר עבד עם היזם הלל צ'רני, מבעלי הקרקע שעליה הוקם פרויקט הולילנד.



מי ומי בוועדה



בחינת הדמויות שפעלו אז בראשות הוועדה המחוזית, שקיבלו גושפנקא מעיריית ירושלים, מסבירה אולי כיצד אושרה התוכנית הבעייתית. מאמצע שנות ה-90 ועד אמצע שנות ה-2000 כיהן בתפקיד יו"ר הוועדה המחוזית עו"ד מתי חותה, מי שהיה מקורב לשר הפנים לשעבר אריה דרעי. אחיו של דרעי, עו"ד שלמה דרעי, שימש חבר בוועדה המחוזית מאמצע שנות ה-90 עד תחילת 2000.



בין חברי הוועדה נמנה גם ניסים אבולוף - עו"ד, יזם מקרקעין ויו"ר מועצת המנהלים של קרתא, שבבעלותה מתחם ממילא. אבולוף כיהן בוועדה במשך שש שנים עד תחילת 2000. בנוסף, שימש כחבר הוועדה הרב שלמה זלמן זוננפלד, בעלים של נכסי מקרקעין רבים במחוז ירושלים.



מתכנן המחוז בזמנו היה האדריכל פסקאוול ברויד, שנקשר בעבר לראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, משום שתיכנן קודם לכן את מרכז יד שרה. בהמשך שימשה בתפקיד בינת שוורץ, מי שנחשבה מקורבת למהנדס עיריית ירושלים, אורי שטרית, שנעצר בפרשת הולילנד בחשד לקבלת שוחד.



הקרבה בין שוורץ לשטרית היא זו שגררה, בין השאר, התערבות של היועץ המשפטי לממשלה, שקבע כי אין מקום לכך שמהנדסי עיר ישתתפו בדיוני ועדות מחוזיות. החלטת היועמ"ש התקבלה בעקבות פנייה שעשתה החברה להגנת הטבע, שנגעה ליחסים המקצועיים בין שוורץ לשטרית.