מותם של הפריץ והכלב

1. כניעה בלתי נמנעת. כבר כאשר אישרה הכנסת ב-2007 את פיצול חברת החשמל ל-10-13 חברות-בנות, חלוקת תחנות כוח בין ארבע עד שש חברות ייצור חשמל, הנפקה של 49% ממניותיהן ומכירת חשמל נפרדת לחיפה ולכפר סבא - היה ברור כי יישום התוכנית הוא בגדר מדע בדיוני. במדינה שבה נדרשת התערבות ראש ממשלה להזזת חדר מיון - אין טעם לצפות למהלכים גרנדיוזיים בעלי השלכות קיומיות, ואולי מוטב שלא ליישמם פן יחריף עוד יותר מצבו הרעוע של משק החשמל.

עם זאת, המהלך לא כוון בהכרח להשגת מצג שווא - אלא נועד לשרת שתי מטרות: שבירת כוחו של המונופול (פירוק הוועד ופיצול המחזור הכספי הלא-מפוקח) - ופתיחת שוק החשמל לתחרות (הוצאת ניהול המערכת מידי החברה).



כריכת שתי המטרות יחד התבררה לימים כטעות, שאותה ידע ועד עובדי החברה לנצל היטב. העובדים הבינו כי סירובם להתפרק יתקע את החשמל הפרטי, והימרו כי הלחץ לפתיחת שוק החשמל לתחרות יכריע לבסוף את הממשלה, אשר תאלץ לוותר על המטרה הראשונה - כדי לאפשר את השנייה.



הממשלה הגיבה לפיצוץ המו"מ ב-2007 בהגברת הלחץ, באמצעות הקפאת פיתוח עתידי והקמת חברות חיצוניות חליפיות. הוועד מצדו הימר כי בחלוף הזמן ימות הפריץ או הכלב - וזכה. הממשלה נפלה, הניהול באוצר הוחלף - והקברניטים הטריים הסכימו השבוע להותיר את חברת החשמל כפי שהיא, תמורת הוצאת ניהול המערכת בלבד. זאת, מבלי שמיקו צרפתי וחבריו בכלל נאלצו להוריד את השאלטר.



2. גם הרפורמה הבאה תיכשל. על פניו, אין סיבה לנקוט מנהגי אבלות. יש לא מעט היגיון בהותרת חברת חשמל אחודה (ורזה יותר) על כנה - תמורת הפקעת ניהול מערכת החשמל מידה, הגבלת פיתוח עתידי, התייעלות ושבירת עיקרון הפריטטיות. כך, גם תיסלל הדרך לחשמל פרטי, גם יישמר יתרון מסוים לגודל ברכש ציוד ודלק - וכך גם ייתכן ניהול חברה באופן שיאפשר פיקוח, בקרה ורווחיות. זאת, מבלי שהציבור יידרש לממן מענקי הפרטה בסך 10 מיליארד שקל עבור שימון הסחטנות של העובדים; וכן, מבלי שייתן ידו להעלמת ראיות, תוך הצפת הערך של תחנות הכוח כך שיכסו על המיליארדים מכספי הציבור שנבלעו לאורך השנים בספרי החברה.



ואולם התיאור הנ"ל יתממש לצערנו על הנייר בלבד. זאת, מאחר שהוא מתבסס על שתי הנחות יסוד שעשויות להתברר כמופרכות: האחת היא שהנהלת חברת החשמל תוכל לכפות על עובדיה גמישות ניהולית המלווה בהתייעלות אמיתית - והממשלה מצדה תוכל לייסד מנגנוני פיקוח ואכיפה ראויים לנעשה בידי הנהלת החברה; השנייה היא שהממשלה תשכיל (באיחור של 14 שנה) לייסד שוק חשמל פרטי אשר יוכל להיכנס במהירות בנעלי חברת החשמל.



באשר להנחה הראשונה, כל עוד ממשיכים הממשלה, היועץ המשפטי ורשות החשמל לגלות רפיסות אל מול המתחולל בחברה, וללחוץ על כיסוי מצוקתה התזרימית בהעלאת תעריפי החשמל - אין שום סיבה שגם הפעם לא יעדיף ועד העובדים בחברה למסמס את הדיונים עד מות הפריץ. שהרי איזו חרב מונחת על צווארו - אם בכל פעם שנקלעת החברה למצוקה, מיד מתנדבים הכל לחפות על כך בתעריף החשמל ולטאטא את הכשלים תחת השטיח? בנוסף, איזה מניע יש לוועד העובדים לוותר על הקלף החזק ביותר שלו - ניהול המערכת? הרי אם יעכב את מסירתו - מי תהיה זו אשר על כתפיה תוטל האחריות להקמת תחנות הכוח הבאות כדי להימנע ממחסור? האם דאגה הממשלה לגוף אחר שיוכל לבצע זאת זולת חברת החשמל?



3. אז מה לעשות? אין פתרון לסחיטה המתוחכמת הזו זולת הפגנת משילות - כפי שמצופה מכל רגולטור שבידיו ניתנה הסמכות לכך. לא צריך להכניס טנקים אל מתחמי חברת החשמל כדי לחייבה בהתייעלות. אפשר להתחיל בדברים הקטנים והמתבקשים: לא לסכל הקמת ועדה בין-משרדית שנועדה להגביר את הפיקוח על התנהלות החברה השוטפת (שר התשתיות); לפתוח בחקירת ניפוח החבות האקטוארית של החברה ב-9 מיליארד שקל - ולהמשיך את בדיקת הספרים שלא הסתיימה (היועץ המשפטי לממשלה, רשות החברות, רשות החשמל); למנוע מהחברה הקמת תחנות כוח נוספות וביצוע פרויקטים מיותרים (האוצר והתשתיות) - בייחוד כשאלה נסמכים על תחזית ביקושים שרירותית לכאורה; ולשלול מראש כל כיסוי תעריפי חריג לבקשת החברה (רשות החשמל).



אין מדובר, אגב, בהידוק עניבת חנק לצוואר החברה - אלא במהלכים נוגדי-חזירות ומחויבי מציאות בלבד. די בהם כדי להפגין את נחישותה של הממשלה לסיים את עידן הפריצות בחשמל. בקידום התחרות במשק החשמל, מאידך, מהלכי המדינה פשוטים אף יותר. זאת, לאחר שבשעה טובה פורסמה רגולציה ראויה המאפשרת פרויקטי ייצור חשמל פרטי ברי-מימון. עתה, נותר לממשלה רק לבצע את מלאכתה.



המממנים סובלים ממגבלת לווה בודד? לחצו על רוני חזקיהו, שישים סוף לאיוולת שבהכללת אשראי לפרויקטי תשתית תחת קטגוריית נדל"ן; הבנקים לא רציניים? קיבעו תשואה מינימלית לליווי פיננסי, והכניסו את הכסף המוסדי; היזמים לא רציניים? עזבו את שיטת הרישיונות וצאו במכרזים. לכל חסם יש פתרון. לספוק ידיים בייאוש ולהיכנע - זו לא פריווילגיה ששמורה למי שהכוח לשנות ניתן בידיו.