בלוף המוביליות ומועדון ה-10 מיליון

>> בכל פעם שמתפרסם עוד נתון על שכר המיליונים שקיבל מנכ"ל זה או אחר, או שנפתח מחדש הדיון על רמת שכר הבכירים בחברות הגדולות, שולפים המצדדים בשכר גבוה את הקלף המנצח שלהם: "מה אתם רוצים", הם שואלים, "שכל הרווח ילך רק לבעלי ההון ובעלי המניות, כמו בימי המהפכה התעשייתית?". והם מוסיפים, לעיתים עם מבט של ניצחון: "שכר גבוה למנהלים שכירים הוא הדרך עבורם להתקדם, לדלדל את המשפחות העשירות ולהתחרות בהן". אחרים מעלים את הטיעון הקפיטליסטי המסורתי: "אם מנהל הצליח להגדיל את רווחי החברה שלו - מגיע לו תשלום. מערכת של תגמול עבור הצלחה היא הטובה ביותר".

נגה קינן, מנכ"לית פורום ה-cfo, שמייצגת את האינטרסים של מנכ"לים וסמנכ"לי כספים בחברות הגדולות, מודה ששכר הבכירים "גבוה מאוד ולעתים מופרך". אבל העניין המוסרי לא מדיר שינה מעיניה. היא לא חוששת להצהיר כי "יש הצדקה לשכר המנהלים הגבוה בישראל: הוא מקטין את מידת הריכוזיות במשק ואת מספר המשפחות השולטות במשק, ובמקביל יוצר מוביליות חברתית ובעלת ערך דמוקרטי אדיר".



כדי למסמר זאת מוסיפה קינן עוד טיעון: "אם השכר יוגבל, נראה נדידה של חברות לחו"ל". אלא שהטיעונים של קינן ושולחיה אינם נכונים. הם אינם עומדים במבחן המציאות, ומתעלמים מהנזקים שהשכר המופרך גורם למשק ולחברה. הנה מדוע.



טיעון הרווחים, או "המנהל המצליח". מה יותר הוגן, טבעי ומשכנע מאשר לתגמל את מי שהביא לזינוק ברווחים של הגוף שאותו הוא מנהל? אלא שמבט על טבלת השכר ובחינת החברות שמחלקות את אותו "שכר מופרך" למנהליהן מוכיח שלא מתקיים קשר כזה. שיטות התגמול של בונוסים ואופציות מקפיצה את השכר בשנים טובות, אבל לא מורידה אותו בשנים רעות. ישנן חברות רבות שבהן השכר תואם לכאורה את העלייה ברווחים ובהון, אבל מתברר כי אלה חברות הנהנות מסביבה מונופוליסטית או מהגנה ממלכתית ישירה או עקיפה. שתי דוגמאות מובהקות הן שוק התקשורת ושוק הבנקאות.



הבנקים נהנים מסביבה נוחה ולא תחרותית ואילו חברות הסלולר מחלקות ביניהן את השוק באופן שווה ונהנות ממבנה תעריפים נוח וגבוה. תחרות? תביטו בחשבון הסלולר שלכם, ותזכרו שבארה"ב אפשר לדבר בלי הגבלה ב-100 דולר.



טיעון "המוביליות החברתית", או התחרות בבעלי ההון. התסכול הגדול ביותר של עשרות אלפי המנהלים בדרג בינוני-גבוה הוא ששכר הבכירים נעצר בחדר הסגור של ההנהלה המצומצמת: המנכ"ל, סמנכ"ל הכספים, בן המשפחה של בעל המניות, אולי עוד מקורב - וזהו.



אין שום מוביליות חברתית של מנהלים בישראל. מה שקיים הוא מועדון לא גדול, המונה אולי 5,000 איש, שאפשר לכנותו בשם החיבה "מועדון ה-10 מיליון". חברים בו מנהלים בכירים, דירקטורים, כמה רואי חשבון, כמה עורכי דין וכמות נכבדת של רגולטורים ופקידים בכירים. חייהם של אנשי המועדון מתנהלים בינם לבין עצמם: הם מקושרים חברתית, ועסוקים בעיקר בשמירה על מקומם במועדון ובקידום אחד של השני.



כולם, בסופו של דבר, עושי דברם של בעלי ההון ובעלי השליטה בחברות הגדולות, והשירות המרכזי שעליו הם מקבלים שכר במיליונים הוא לדאוג שהטייקונים ובעלי ההון יישארו כאלה. איך? בעיקר על ידי הפעלת לחץ על המערכת הפוליטית והרגולטורית, שקובעת את זהות המנצחים ברוב ענפי המשק בישראל.



טיעון המעבר לחו"ל. זהו טיעון נבזי ביותר, וגם אינו נכון. בשני העשורים האחרונים, בעלי הון ושכירים עשירים איימו כמה פעמים כי אם ייגעו להם בחוקי המס, ייקחו את עצמם ואת מזומניהם לחו"ל. זה לא קרה, והסיבה פשוטה: בחו"ל הטייקונים והשכירים שלנו הם... שום דבר. אין להם קשרים, אין להם כוח, אין להם את מוניטין ואין להם יכולת להשפיע על תהליכים ועל רגולציה.



מועדון ה-10 מיליון לא רק שאינו תורם לקידום התחרות או השוויוניות במשק: הוא מזיק לו. מחקרים רבים שנעשו בעולם הראו באופן משכנע כי מדדי "האושר" ו"השמחה" של מדינות שונות קשורים ישירות לרמת השוויוניות בהכנסה של התושבים - יותר מאשר נתונים כלכליים מוחלטים כמו רמת התוצר לנפש. ישראל, מתברר, היא הרביעית בעולם במידת חוסר השוויון בהכנסות, אחרי ארה"ב, הונג קונג וסינגפור. את הנתונים הללו אמנם מעוותת העובדה ששיעור ההשתתפות של החרדים והערבים בשוק העבודה נמוך, אבל המגמה ברורה: אנחנו מתקרבים במהירות לארה"ב ובריטניה, ומתרחקים מיפן ושוודיה.



הדיון הקרוב בהצעות החוק להגבלת שכר הבכירים אינו רק תוצאה של קנאה או פופוליזם של חברי כנסת, למרות שזהו ודאי חלק מהמוטיווציה. הנושא מורכב ומסובך, לא ברור אם ההצעות הנוכחיות טובות, ואם יש להן סיכוי ליהפך לחוק או להשפיע על רמות השכר במציאות. אבל דבר אחד ברור: הכשל המערכתי בשכר הבכירים הוא תוצאה ישירה של רבים מהתחלואים של המשק, ולכן חובה לדון ולטפל גם בו, וגם במה שיצר אותו.