שכר המנהלים - רק קצה הקרחון

>> בדיון הציבורי סביב תגמול המנהלים הבכירים בחברות ציבוריות נשמע באחרונה קולו של יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, שהביע את התנגדותו לכל ניסיון להגביל את משכורות הענק של המנהלים.

"נניח שאותו בן אדם, במקום להיות מנכ"ל של החברה, היה קונה את המניות שלה ונהיה בעל שליטה בחברה. אף אחד לא מסתכל בכיס של בעלי החברה, כמה הם הרוויחו מאחזקת המניות. אם הבן האדם הזה היה קונה את המניות ומרוויח בתיק הפרטי שלו זה היה מפריע למישהו?", אמר קנדל. ואכן, קנדל צודק באבחנתו כי קיים עליהום ציבורי על שכרם של מנהלי החברות, אך במקביל מריע הציבור לבעלי שליטה הגוזרים קופונים שמנים הרבה יותר בדמות רווחים ודיווידנדים.



סתירה זו בשיח הציבורי סביב תגמול בכירים מתחדדת לנוכח שתי תופעות מדאיגות המתקיימות כיום במשק הישראלי: האחת, משכורתיהם של מנהלים, מנופחות ככל שיהיו, אינן מתקרבות אפילו להיקף ההון המצוי בידיהם של בעלי שליטה, שהוביל מאז שנות ה-80 לזינוק בשיעורי האי-שוויון והפערים החברתיים בישראל. השנייה, בניגוד למדינות דוגמת ארה"ב ובריטניה, שם מבוזרת השליטה בשוק ההון באופן רחב וכוחם של משקיעים מוסדיים הוא רב, בישראל מרוכזת השליטה בחברות ציבוריות בידי משפחות ספורות, ולכן רווחיהן מיטיבים בעיקר עם קבוצה מצומצמת של טייקונים.



יוצא אפוא שעוד לפני שעוסקים בשכר המנהלים, ראוי להכיר בכך שתיקון העיוותים בשוק ההון הישראלי מחייב התמודדות עם מבנהו הריכוזי ועם התמריצים שהוא מעניק לבעלי שליטה לרכז בידיהם עוד ועוד הון. יישום המלצותיהן של ועדות חמדני וחודק להגברת כוחם של משקיעים מוסדיים הוא שלב ראשון והכרחי בהתמודדות זו, אך אין בו די.



ביטול תמריצי המס לפירמידות שליטה ומעבר להתמקדות ברגולציה של בעלי שליטה במקום של נושאי משרה - הן בחוק החברות והן באמצעות פעולות האכיפה של רשות ניירות ערך - קריטיים לא פחות להנעת שינוי בטווח הארוך. ואולם עד כה לא ראינו שום סימן לכך שקנדל או הבוס הישיר שלו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נוטים לאמץ פתרונות מעין אלה.



הכותב הוא משפטן ומומחה לאחריות תאגידית