כיצד הפך נאסר דויד חלילי מתלמיד ישיבה בטהרן למיליארדר ואספן אמנות מוביל בעולם?

אספן עילית



חלילי, שעבודותיו מוחזקות בקרן נאמנות משפחתית, מספר כי השתמש בתכסיסים כדי לצבור את האוסף האסלאמי שלו. במשך כמה שנים העמיד פנים שהוא סוחר אמנות, כדי שיכול לרכוש פריטים במחירים סיטוניים. הסודיות שלו מסתירה לעתים קרובות את היקף רכישותיו, אך להערכת מגזין "ארטניוז", חלילי הוא אחד מאספני האמנות המובילים בבריטניה - יחד עם ספרא ועם צ'רלס סאצ'י, המחזיק במוזיאון פרטי משלו.



חלילי אומר כי הוא מודע להתלחשויות בענף האמנות שלפיהן עשה את הונו באמצעות רכישת אמנות אסלאמית עבור סולטן ברוניי, חסנאל בלקיה. בעודו יושב במשרדיו בשכונת מייפייר בלונדון, שם מוצגים אוצרות כמו פסלון גמל מארד מהמאה ה-8 לספירה ופסל אבן בן 7,000 שנה, טופח חלילי על חזהו כשהוא נשאל לגבי השמועות. "לא רכשתי שום דבר עבור אף אחד. אף אחד, טוב?", הוא אומר. "רכשתי רק לעצמי. כל הטענות האלה הן שטויות".



השאלות בנוגע לחלילי נובעות בין היתר מחשיפתו כאספן בולט בשנות ה-80. "חל שינוי פתאומי", מספר וויליאם רובינסון, מנהל תחום האמנות האסלאמית בכריסטי'ס אינטרנשיונל. "בסוף שנות ה-80 הוא היה הרוכש מספר אחת". רובינזון ואחרים מעריכים כי הוא משמש כסוכן עבור לקוח רב עוצמה. "ההנחה היתה שמדובר בסולטן ברוניי. אני באמת לא יודע", אומר רובינסון. משרד החוץ של ברוניי לא הגיב לכתבה.



התקשורת בבריטניה העלתה אף היא השערות לגבי מקור עושרו של חלילי. "הוא משקיע באמנות כפי שאף אספן לא עשה מעולם", נכתב ב"אינדיפנדנט" הלונדוני ב-1994. "אך אף אחד לא יודע מהיכן מגיע הכסף. חלילי מכחיש בתוקף את הרמיזה כי הוא משקיע בחשאי את כספי הסולטן ולא את הונו העצמי".



אמנות הסולטן



חלילי מספר כי פגש את סולטן ברוניי בסביבות 1984, לאחר שמשרד החוץ של בריטניה ביקש ממנו לייעץ למונרך בנוגע להקמת גלריה אסלאמית במוזיאון ברוניי. "היו לו כ-10,000 פריטים", אומר חלילי. "אני בחרתי כ-1,000 פריטים ואמרתי לו לזרוק את היתר, הם היו זבל". כטובה, הוא אומר, בחר כמה פריטים עבור הסולטן במכרזים פומביים, וקרן הנאמנות המשפחתית של חלילי מכרה לסולטן כתריסר פריטים נוספים מהאוסף שלה - שבהם ספרי קוראן, עבודות מתכת ואריגים בשווי כולל של כ-4 מיליון ליש"ט.



חלילי מכחיש את השמועות כי מכר לסולטן פריטי אמנות במחירים מנופחים, ומציין כי מאוחר יותר שיכנע אותו לתרום 10 מיליון ליש"ט להקמת גלריה אסלאמית באוניברסיטת לונדון. "מישהו היה נותן לי 10 מיליון ליש"ט להקמת גלריה אחרי שרימיתי אותו?", הוא שואל.



כיום ברור כי רכש את האוסף לעצמו, טוען חלילי, כיוון שהאוסף האסלאמי שלו מקוטלג ב-19 ספרים שנכתבו על ידי צבא חוקרים ששכר לתיעוד מוצא הפריטים והאותנטיות שלהם.



חלילי, שמאז 1975 בנה גם אוספים של אמנות מייג'י יפנית, עבודות מתכת ספרדיות ואריגים שוודיים, אומר כי שוויים האמיתי של אוספיו אינו רלוונטי, כי אין בכוונתו למכרם אי פעם.



זר בעירו



"כל חמשת האוספים לא יסולאו בפז: 2 מיליארד ליש"ט, 3 מיליארד ליש"ט, 4 מיליארד ליש"ט - אין כל הבדל", מודה חלילי. "בלתי אפשרי להמיר את האוספים אלה". האוצרות האסלאמיים שלו כוללים כתב יד מהמאה ה-14 של ספר ההיסטוריה הידוע של ראשיד א-דין פדלאללה חמדאני, שלדבריו עלה לו 12 מיליון ליש"ט ב-1990. "זהו אחד מכתבי היד המאוירים החשובים בעולם", אומר טים סטנלי, אוצר אוסף המזרח התיכון במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.



חלילי, המחזיק הן בדרכון אמריקאי והן בדרכון בריטי, הציע להשאיל את האוסף האסלאמי שלו לבריטניה ב-1992, אם הממשלה תספק מוזיאון שיכיל אותו. חלילי אומר כי הבטיח שההלוואה תיהפך למתנה לאחר 15 שנה אם האוסף יוצג לשביעות רצונו, ואם לאו - ייקח אותו בחזרה לידיו.



"ההצעה לממשלת בריטניה היתה איומה", אומרת אנה סומרס קוקס, העורכת הראשית של "ארטניוז", בשל הסיכון. לאחר חודשים ללא קבלת תגובה, ויתר חלילי על הרעיון. מרבית יצירות האמנות מאוחסנות כיום במחסנים בלונדון ובז'נווה, בהיעדר מקום קבע.



מייקל פרנסס, סוחר שטיחים נדירים בבריטניה שמכיר את חלילי מאז שנות ה-70, אומר כי הדחייה הזאת משקפת את מעמדו של חלילי כזר במדינה המאומצת שלו. "הממסד הבריטי היה מאוד סגור. אני חושב שאנשים לא בטחו בו מכיוון שהיה אירני, ומאוד שונה ומשונה".



המכשול הוא זיכרון עמום כיום, כשחלילי פוסע במוזיאון הרמיטאז' ברוסיה ומהרהר במרחק שעבר מאז עזב את אירן. אוספיו הוצגו ב-40 מוזיאונים, ביניהם מוזיאון ויקטוריה ואלברט ומוזיאון המטרופוליטן בניו יורק.



חלילי, יהודי מסורתי שלדבריו נמנע מדיונים פוליטיים, היה ב-1995 ממייסדי קרן מיימונידס (על שם הרמב"ם), שנועדה לעודד דו שיח בין יהודים למוסלמים באמצעות אירועי ספורט, תרבות וחינוך. הוא מימן בנוסף הקמת מכון מחקר לתרבות המזרח התיכון באוניברסיטת אוקספורד. הוא מתגאה בכבוד הרב שזכה בו הודות לפילנתרופיה שלו.



מתוך הכרה בעבודתו הבין דתית של חלילי, משח אותו האפיפיור בנדיקטוס ה-16 למפקד אביר במסדר הפרשים האפיפיורי של הקדוש סילבסטר. "בניתי הכל במו ידיי. עשיתי הכל בעצמי", אומר חלילי, שקורות החיים שלו נפרשים על פני 14 עמודים שכותרתם: "מלומד, נדבן ואספן".



חלילי אינו רואה סתירה בין יהדותו לבעלותו על אוסף איסלאמי. "התאהבתי בזה כי זוהי האמנות היפה והמגוונת ביותר", הוא אומר.



ב-2005, במסיבת ההשקה לספרו של חלילי, "the timeline history of islamic art and architecture", כינה אותו סייד מוחמד חוסיין עאדלי, אז שגריר אירן בלונדון, "שגריר תרבות האסלאם".



מגע קסם



מסעו של חלילי למרום עולם האמנות החל באירן, ב-18 בדצמבר 1945. חלילי, הרביעי מחמישה ילדים, גדל בטהרן. אימו ייעצה לנשים גרושות. אביו, כאביו לפניו, היה רוכל אמנות. כילד, הצטרף חלילי לאביו במסחר באמנות, ופעם אחת הצטרף אליו בביתו של שר החינוך לשעבר, שבבעלותו היה אוסף של קופסאות לעטים. תלמיד הישיבה בן ה-12 התאהב בקופסה שעליה צוירו 800 גברים וסוסים, כל אחד מהם שונה. חלילי נזכר כי כשהתלהב מהקופסה, עיניו של בעליה נמלאו דמעות. "הוא פנה לאבי ואמר לו: 'אני לא מוכר לך את הקופסה הזאת. אני נותן אותה לבנך'", מספר חלילי. "כך שאת הפריט הראשון שלי לא רכשתי, אלא קיבלתי במתנה".



לאחר סיום בית הספר התיכון, שירת חלילי כחובש צבאי בצבא אירן. בגיל 22, עזב את אירן ונסע לניו יורק, שם עבד במסעדה של הווארד ג'ונסון תוך כדי לימודים בקווינס קולג'. ערב אחד, בעוד חלילי לוגם חלב כדי להרגיע צרבת, נזף בו מנהל המסעדה על לקיחת החלב ללא רשות. חלילי הטיח את ז'קט המלצרים שלו במנהל, והחליט לסחור באמנות כדי לממן את לימודיו.



במכירה פומבית של פריטי אמייל רוסיים כעבור כמה חודשים, הבחין חלילי כי הרוכש העיקרי הוא אלן הרטמן, שמשפחתו ניהלה חנות עתיקות במנהטן. חלילי לווה מהרטמן כמה מהפריטים בקונסיגנציה (מכר מותנה). לדבריו, עוד באותו ערב מכר אותם ברווח של 26 אלף דולר לאספנים אירנים שהכיר בלונג איילנד, שבה חיו אירנים רבים.



הרטמן, כיום בן 80, נזכר כי רצה לסייע לחלילי מכיוון שהיה מהגר יהודי המנסה לבנות לעצמו חיים חדשים. "ריחמנו עליו", הוא אומר. חלילי מוסיף משלו: "אלן ואני עשינו המון ביחד אחרי זה. תוך שנתיים כבר הייתי מיליונר".



ידידים של חלילי אומרים כי הוא בדיוק מסוג האנשים שמסוגלים להזניק את עצמם באמצעות הפעלת קסמיהם האישיים על אחרים. "יש לו כישרון להקסים אנשים", אומר גיבס מסותבי'ס. ואכן כך - פנים אל פנים, חלילי משדר חמימות. הוא נכון להציג את עצמו בחיבוק גם במפגש ראשון עם אדם. הוא עומד קרוב לאנשים, מניח ידו על זרועם, על כתפם או על גבם.



עוד לפני שסיים את לימודי התואר הראשון במדעי המחשב בקווינס ב-1974, הספיק חלילי לצבור אוסף משלו. "הייתי נוהג לרכוש קבוצת פריטים - לדוגמה, עשרה פריטים ב-100 אלף דולר - לשמור שלושה-ארבעה מהאיכותיים ביותר, ולמכור את היתר ב-250 אלף דולר", הוא אומר. "השתמשתי בידע שלי כדי להרוויח ולממן את חלומי".



ב-1978, נשא חלילי לאשה את מריון איסטון הבריטית, שאותה פגש כשרכש תכשיטים מחנות העתיקות שלה בלונדון. השניים התיישבו בבירה הבריטית ונולדו להם שלושה ילדים: דניאל, 28, מעצב תכשיטים; והתאומים בנג'מין ורפאל, 25, המשקיעים מכספי המשפחה בסטארט-אפים כגון חברת המשחקים המקוונים playpit games.



חזית מזויפת



חלילי אומר כי בסוף שנות ה-70, בנוסף לאמנות, החל לרכוש נדל"ן מסחרי בבריטניה, בצרפת, בפורטוגל ובספרד. "כשהוא החל להרוויח מנדל"ן, הוא השקיע אותו באמנות", מספר פרנסס, סוחר השטיחים. "רק האמנות בעצם עיניינה אותו". חלילי פנה אליו בכל פעם שהיה לו קצת כסף נזיל ורכש ממנו שטיחים נדירים, כמו שני שטיחים מהמאה ה-15, שלהערכת פרנסס שווים כיום כ-2 מיליון ליש"ט כל אחד.



חלילי השתמש בהטעיה ופתח חנות לאמנות אסלאמית בלונדון ב-1978. במשך שלוש שנים השתמש בחנות כדי לזכות במחירים מוזלים לסוחרים, לדבריו. "מעולם לא מכרתי שם דבר. השתמשתי במקום כפיתיון, וקניתי דברים מדהימים", הוא אומר.



"התזמון שלו היה מושלם", אומרת פנהאלוריק. אמנות אסלאמית היתה תחום חדש, ומכירות פומביות המוקדשות לתחום החלו להתקיים רק בשנות ה-70. חלילי, שמתחריו העיקריים באותה תקופה כללו את משפחת המלוכה של כוויית ואת אוסף דויד שבבעלות קרן דנית, אומר כי חלק מהיצירות שרכש היו עולות כיום פי 10 עד פי 50.



"קניתי כל מה שהיה יפהפה ונשכח", אומר חלילי, שכתב עבודת דוקטורט על יצירות עץ אסלאמיות מצופות לכה באוניברסיטת לונדון ב-1988. עד אמצע שנות ה-80, מספר חלילי, מומנו הרכישות שלו בחלקן באמצעות הון סיכון. לדבריו, הרוויח פי 30 מהשקעות שביצע בחברה שפיתחה טכנולוגיה לטיפול בגידולים סרטניים, שממניותיה רכש בסוף שנות ה-70. ב-1987 הרוויח 15 מיליון דולר ממכירת חברה פרטית שייצרה כדורים נגד קלקולי קיבה.



הנדל"ן מממן את האספנות



לדברי חלילי הוא הפסיק לסחור באמנות בסביבות 1980, אז עבר לממן את האספנות שלו בעיקר באמצעות רווחי הנדל"ן. בעסקה טיפוסית, הוא מספר, שילם 32.5 מיליון ליש"ט ב-1992 עבור מרכז הקניות קמרון טול באדינבורו, ומכר אותו כעבור שנתיים תמורת 55 מיליון ליש"ט, לאחר ששוק הנדל"ן התאושש. רישומים ציבוריים מראים כי חלילי החזיק במגוון חברות נדל"ן פרטיות.



כלי ההשקעות העיקרי שלו, פייברמד, הוקם בבריטניה ב-1992, וב-1995 מכר נכסים בשווי 97 מיליון ליש"ט, לפי דיווחי החברה. "העסקים אינם מקור הגאווה שלי", אומר חלילי, "בהשוואה לאספנות, זה הרבה יותר קל".



ובכל זאת, הוא מחזיק כיום במתחם עסקי בשטח 5,574 מ"ר באקסטר, בבניין באזור העסקי מייפייר בלונדון, ובאתר שבו הוא מתכוון להקים מגדל משרדים בן 13 קומות כששוק הנדל"ן יתאושש. "אם הוא יתחיל לבנות ב-12 החודשים הקרובים, התזמון יהיה טוב, מכיוון שיש מחסור בשוק", אומר ג'רלד רונסון, מנכ"ל חברת הנדל"ן הירון אינטרנשונל, שהגיש גם הוא הצעת רכש עבור האתר בלונדון.



עם זאת, דווקא אחד מהמיזמים האישיים שלו היה בעייתי יותר. ב-1993 החל חלילי לחבר שני בניינים ברחוב קנסינגטון שבלונדון, שבעבר איכלסו את השגרירויות הרוסית והמצרית, כדי להקים את ביתו. חלילי אומר כי השקיע 90 מיליון ליש"ט בבית, בהם 45 מיליון ליש"ט בשיפוץ ובחידוש. הוא העסיק 400 בעלי מלאכה במשך ארבע שנים, התקין רצפת שיש רחבת ידיים, בית רחצה טורקי וחניה תת-קרקעית ל-20 מכוניות. מריון חלילי אומרת כי סירבה לעבור לבית, שהיה יותר מדי נסיכי עבורה.



ב-2001 מכר חלילי את הנכס ב-50 מיליון ליש"ט למנכ"ל פורמולה 1, ברני אקלסטון, שבתורו מכר את הבית ב-2004 לאיל הפלדה ההודי לקשמי מיטאל תמורת 57 מיליון ליש"ט. חלילי חי כיום באחוזה בת שבע קומות במייפייר.



כיום, אומר חלילי, הואט קצב רכישת האמנות האסלאמית שלו. התחרות בתחום התגברה, והוא מפנה מבטו לכיוונים אחרים. בפברואר חשף כי החל כבר בהקמת האוסף השישי שלו. הפעם, אומר חלילי, הוא רכש אוסף המונה כמעט 200 פריטים, שאותו הוא מתכוון להגדיל.



ומהו תחום האוסף החדש? "אני לא מספר", אומר חלילי בחיוך, ומסתיר את הפרק הבא בסיפורו המפתיע של תלמיד ישיבה אירני שהיה לאספן האמנות האסלאמית המוביל בעולם.