יחימוביץ' מערערת את הסדר הישן

>> בשבוע הבא תעלה הצעת החוק של ח"כ שלי יחימוביץ' להגבלת שכר המנהלים בחברות הבורסאיות לדיון ראשון בוועדת השרים לחקיקה. אחרי הרבה דיבורים, טענות, השמצות ומה לא, יהיה זה רגע המבחן של השרים בשאלות שמטרידות רבים: האם לבלום את ההשתוללות בשכר המנהלים? האם להגביל את שכרם? האם להתערב באופן בוטה בשוק החופשי ולהעביר לידי המחוקקים את ההחלטה של שכר מנהלים בשוק הפרטי?



הדילמות לא פשוטות, אבל יש הסכמה די גורפת שהשנה יש השתוללות של ממש בתחום השכר. גם נגיד בנק ישראל סטנלי פישר התייחס לכך השבוע, כשאמר ששכר הבנקאים גבוה מדי ושבנק ישראל פועל בעניין.

הכי טוב היה אם החברות, בעלי השליטה והמשקיעים המוסדיים היו מכניסים סדר ושפיות בסוגיית שכר מנהלים ומרסנים את ההשתוללות - בלי התערבות של הח"כים. הכי טוב היה אם משרד האוצר היה מטפל בכל הענפים הלא-תחרותיים ומכניס בהם תחרות של ממש בכל המקטעים - בסלולר, בבנקאות, בדלק ובביטוחי חיים. זה היה יכול להכניס שפיות גם בתחום השכר ומאפשר רק ליצרני ערך אמיתיים ליהנות מתגמול גבוה.



אבל לצערנו כל הדברים האלה לא קורים. לחבורה המצומצמת שנהנית מהמצב וחולבת את החברות הבורסאיות במשכורות ענק אין עניין לשנות את הסדר הקיים. מבחינתה, הסדר הכלכלי הנכון הוא זה שמשמר את עוצמת החברות בענפים אלה, את רמת התחרות הנמוכה ואת משיכת המשכורות הגבוהות. חסידי השוק החופשי לא רואים בשכר גבוה בעיה כלכלית, מתוך אמונה שהשכר מבטא הכרה בכישרון וביכולות של המנהל. ואולם זה לא המצב.



יש חברות בישראל שבהן קל להצביע על המנהל כעל יצרן ערך לכלל המשקיעים, העובדים, בעלי המניות והלקוחות, למשל, החברות טבע או צ'ק פוינט. אבל יש הרבה מאוד חברות אחרות שבהן קשה יותר למצוא קשר בין ייצור הערך לתגמול. באותן חברות, המנהלים מקבלים שכר גבוה כדי לשמר תנאי שוק בעייתיים לצרכנים, כדי לחסום רגולציה ורפורמות וכדי ללכת על הקצה בניסיון להפיק רווחים מקסימליים. בחברות מסוימות, גם כשנוצר ערך, הוא לא תמיד פונקציה של עבודת המנהל אלא עניין נסיבתי הקשור לשוק או למבנה הענף. לעתים, כל תרומתו של המנהל היא לתחזק עסק שעובד על טייס אוטומטי.



אנחנו משלמים את המחיר



מבט על רשימת מקבלי השכר הגבוה בחברות הבורסאיות מלמד שאין פערי תגמול בין המנהלים מהסוג הראשון למנהלים מהסוג השני. לכאורה, מדובר בעניין שבין בעלי השליטה בחברות האלה לבין המנהלים שזוכים לתגמול גבוה ולא מוצדק. אבל למעשה זה עניין של כולנו, כי החסכונות שלנו מושקעים באותן חברות, כי אנחנו הצרכנים של אותן חברות, וכי כשפורץ משבר כמו זה שקרה באפריקה ישראל - אנחנו משלמים את המחיר.



מעטים נהנים משימור הסדר הקיים, ורבים סובלים ממנו ומשלמים את מחירו. לכן, צריך לעודד את יחימוביץ' שמנסה לפעול כדי לשנות במידה מסוימת את הסדר הזה ולתת מענה להשתוללות השכר. הפעילות שלה מבוססת על כלי העבודה העיקרי שעומד לרשותו של חבר פרלמנט - חקיקה. זהו כלי רב עוצמה, שיכול במקרים מסוימים לעורר בעיות ושאלות חדשות. בתחומים שקשורים לפעילות השוק החופשי - מחירים, תעריפים ושכר עבודה - זהו כלי בעייתי במיוחד, משום שחקיקה מתעלמת מההיבטים הכלכליים האחרים של הסוגיה הנחקקת.



אם המחלה של המגזר העסקי היא רמת תחרות נמוכה, אז השכר הגבוה הוא סימפטום. ההצעה של יחימוביץ' מטפלת בסימפטום. אבל אין זה אומר שצריך לפסול את הצעתה על הסף. הדבר הכי טוב שוועדת השרים לחקיקה יכולה לעשות הוא לקבל את העמדה העקרונית של יחימוביץ', שדורשת לעשות מעשה ולפתח דיון מעמיק בסוגיית השכר, בהשלכותיה, בדרכים לבלום אותה, ובפעולות שיש לעשות כדי לקדם את רמת התחרות והחופש הכלכלי במשק. אם אלה ייעשו, יהיה זה הישג גדול. אבל הוא כנראה לא יכול לקרות בלי יוזמה אקטיבית כמו זו של יחימוביץ'.



יש שלושה תסריטים אפשריים לתגובת ועדת השרים. התסריט הראשון הוא שזורקים את יחימוביץ' והצעתה מכל המדרגות. התסריט השני הוא שמחבקים את יחימוביץ' ומאמצים את הצעתה ככתבה וכלשונה (אפילו היא יודעת שזה תרחיש דמיוני), והאפשרות השלישית והטובה מכולן היא שוועדת השרים אומרת שהיא מקבלת את העמדה העקרונית כי צריך לעשות משהו בעניין השכר, ומחליטה לפתוח במהלך אלטרנטיבי של חקיקה או פעילות רגולטורית כדי לטפל בבעיה.



על השרים יופעל כמובן לחץ כבד ויומטרו עליהם טענות מכל הסוגים: "אתם רוצים להיות מדינה בולשביקית?"; "השלטון יקבע לי את השכר?"; "זה יתנקם בכם כשתרצו להצטרף למגזר העסקי"; "השכר מאפשר מוביליות חברתית"; "השכר הוא הדרך היחידה לעודד מצוינות וכישרון"; "אם לא נשלם למנהלים - הם יעזבו את המדינה". כל הטיעונים מוכרים ולעוסים. חלקם מחייבים תשובות מנומקות, וחלקם מופרכים.



אבל נגד הטיעונים האלה אולי כדאי להציג את עמדת המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, ששלח לפני שנה, בעיצומו של המשבר הגלובלי, חוזר בנושא תגמול מנהלים במערכת הבנקאות. כך כתב חזקיהו: "הסדרי תגמול בלתי הולמים הם אחד הגורמים הבולטים שהובילו להיווצרותו של המשבר הנוכחי בשוקי ההון בעולם. הסדרים אלה עודדו לעתים נטילת סיכון חסר פרופורציות, תוך התחשבות מעטה בסיכונים ארוכי טווח. חברות העניקו לעובדיהן שכר גבוה בתחומים שבהם אותן חברות ספגו מאוחר יותר הפסדים גדולים, כאשר הסיכונים התממשו".



חזקיהו פעל בזמן אמת והורה לבנקים לאמץ מדיניות תגמול ושכר שמטרתה להפחית סיכונים הנובעים מתמריצים לא נאותים. בין השאר, הוא דרש שמדיניות התגמול תותאם לרווחיות הכלל ארגונית לטווח ארוך, שהשכר יתבסס על רווח מותאם לסיכון ולעלות ההון, שהסדרי פרישה לבכירים יביאו בחשבון את הביצועים על פני זמן ואת סיבת הפרישה, ושכל המתודולוגיה, העקרונות והיעדים של תמריצי השכר יהיו שקופים בפני בעלי האינטרסים הקשורים לבנק.



עוד מוקדם לדעת כיצד השפיעה הוראתו של חזקיהו על השכר בבנקים, משום שהיא נכנסה לתוקף בסוף 2009 לתוך מצב קיים. אבל ההוראה הזאת משקפת הכרה בקשר שבין תמריצים מופרזים ונטילת סיכונים מוגזמת, שאת מחירה משלמים בסופו של דבר רק משלמי המסים.



? נ.ב.



מדוע בבנקים יש סוג של פיקוח על השכר ובשאר הענפים לא? קודם כל, כי הבנקים מפוקחים וחברות אחרות לא; ושנית, כי חווינו משבר בנקאות גלובלי חמור רק באחרונה, אז יש כאן הפקת לקחים ראשונית. מדוע הבנקים מפוקחים? כי הם מנהלים כסף ציבורי, ואת מחיר כישלונם משלם בסופו של דבר ציבור החוסכים.



אבל העובדה ששאר החברות בבורסה אינן מפוקחות כפי שהבנקים מפוקחים, אינה סיבה להשאיר את הבנקים כאי מפוקח בודד. יש סיבה מרכזית ומהותית שמאפשרת החלת ההוראות החלות על הבנקים גם על תאגידים אחרים: חברות בורסאיות ניזונות מכסף ציבורי, ואת מחיר כישלונן משלם הציבור. לכן, ראוי לאמץ סטנדרטים מתחום הבנקאות גם בענפים אחרים.