בסוף יצטרכו לטפל בשכר הבכירים - השאלה רק איך

>> נגיד בנק ישראל אמר בשבוע שעבר במסיבת העיתונאים לרגל הגשת הדו"ח השנתי של הבנק, כי שכר הבכירים הוא בעיה קשה, הדורשת טיפול דחוף. להבדיל מבנק ישראל, במשרד האוצר לא רואים דחיפות בטיפול בנושא. היום תדון ועדת השרים לענייני חקיקה בהצעת החוק של שלי יחימוביץ, הקושרת את שכר המנהלים לשכר העובדים, ושר האוצר יגיע לישיבה מבלי שגובשה עמדה מקצועית של האוצר בנושא. זאת משום שהנהלת האוצר כלל לא טרחה עד עתה לדון בו.

האטימות של משרד האוצר, במקרה זה, מצערת במיוחד. שכר הבכירים הוא סוגיה כלכלית מטרידה, וסוגיה חברתית מתסיסה - עם פוטנציאל ליהפך לחומר נפץ חברתי של ממש - שאסור להתעלם ממנה. את מה שהבינה שלי יחימוביץ כבר מזמן, ואת מה שמבין עתה גם נגיד בנק ישראל, הגיע הזמן שיבינו גם ראשי האוצר: מי שלא יקדים לטפל בצורה מושכלת בשכר הבכירים, סופו שימצא עצמו נגרר אחרי פתרונות שאינם מושכלים, שהנזק מהם יהיה רב.



יחימוביץ היא שמובילה את הדיון בשכר הבכירים כעת, עם הצעתה כי שכרו של מנהל לא יעלה על פי 50 משכרו של העובד בעל השכר הנמוך ביותר באותה החברה. שכר גבוה יותר כבר לא יוכר כהוצאה לצורך מס. צריך לחזק את ידיה של יחימוביץ שהיא מובילה את הדיון, אבל יש מקום להסתייג מההצעה שלה.



אם תאושר הצעתה של יחימוביץ צפויות להיות לכך שתי תוצאות העיקריות. האחת, התפתחות של תעשייה עוקפת מגבלה (המנהל יקבל את שכרו כחברה פרטית, העובדים בעלי השכר הנמוך יועברו לחברות קבלן וכד'), כיד הדמיון הטובה על המוח היהודי. השנייה, התנפחות בשכר העובדים מסיבות שאינן כלכליות.



עיננו אינה צרה בהעלאת שכר העובדים, אבל לא בטוח שזהו פתרון רצוי תמיד. למשל, כאשר מדובר בשכר עובדי המונופולים (בנקים, לדוגמה), שהוא גבוה מלכתחילה. או למשל, כאשר פריון העבודה אינו מצדיק את העלאת השכר, והעלאה כזו עלולה לפגוע בכושר התחרות הישראלי. אפשר ללמוד במקרה זה את הלקח המר של אירלנד, שבעקבות הפריחה הכלכלית העלתה בתחילת העשור את שכר העובדים במגזר הציבורי בחדות - דבר שפגע בכושר התחרות שלה, יצר אינפלציה ובועת נדל"ן, וחשף את אירלנד למשבר הפיננסי העולמי במלוא עוצמתו.



הפתרון של יחימוביץ מלא כוונות טובות, אבל יש סיבות טובות לחשוש כי הוא יתברר כפתרון לא יעיל ולא מושכל. במקום לדבוק בפתרונות מרחיקי לכת, יהיה בטוח יותר לבחור בפתרונות הישנים והטובים של המדינות הסוציאל דמוקרטיות: מיסוי. במקרה הרלוונטי מיסוי המאיון העליון, ומס ירושה.



שני המסים כאחד מקטינים את התמריץ לשכר גבוה מאוד, מפני שחלק גדול מהשכר הזה יוזרם חזרה למדינה כמס. שניהם גם מגדילים את השוויוניות, בכך שגם אם המנהלים ימשיכו לקבל שכר גבוה - לפחות חלק משמעותי ממנו יתחלק בין אחרים באמצעות מערכת המס. למס ירושה יש אפקט חשוב במיוחד של הגדלת השוויוניות, בכך שהוא מחלק את העושר מחדש בין הדורות - וגם מסייע, אגב כך, להקטנת הריכוזיות המשקית (בעיה ישראלית אחרת).



שני המסים גם מעוררים שאלות. למשל, האם מיסוי המאיון העליון צריך לכלול את כל הכנסותיו של אדם - גם הכנסות מדיווידנד על מניות, או ממימוש נכסים - או שמא רק הכנסות משכר? בכלל, בכל הסוגיה של שכר הבכירים לא הוגדר עדיין אם הבעיה היא רק גובה המשכורת שמקבלים המנהלים הבכירים, או שמא הבעיה היא האי שוויון בחברה הישראלית, שהרי האי שוויון צריך לכלול התייחסות גם לבעלי ההון (בעלי החברות).



מובן ששני המסים צריכים לעורר גם שאלות על אטרקטיביות ההשקעה בישראל - אם המסים יוטלו גם על בעלי ההון, האם הדבר יביא להסטת השקעות מישראל למדינות אחרות בעולם? האם האי שוויון שנוצר מהנכונות של אנשים לקחת סיכונים ולהשקיע את כספם, כבעלי מניות, הוא כזה שרצוי בכלל למסות? אולי הפתרון הוא מיסוי, רק בשיעורים נמוכים יותר.



ללא ספק, גם פתרונות המיסוי אינם פתרונות קסם, ויש לא מעט בעיות בצדם. הדבר מחדד עוד יותר את הצורך הדחוף לגבש מדיניות לאומית מושכלת ויעילה לטיפול בבעיית שכר הבכירים, לפני שנגררים אחרי הצעות חוק פרטיות, שספק אם נשקלו לעומקן. רק שבשביל זה צריך שהנהלת משרד האוצר תתעורר מתרדמתה הזחוחה.