יו"ר קק"ל לשעבר: אולמרט היה נחוש לאשר את תוכנית המגורים לדנקנרים

>> "השיטה שבה אושר שינוי ייעוד הקרקע ובריכות המלח באילת ובעתלית עבור משפחת דנקנר היתה פסולה", מסביר בראיון ל-themarker יחיאל לקט, שהיה יו"ר קק"ל ב-1998-2006.

"בדיון שהתקיים באוקטובר 2003 הוצג בפני כל החומר, כולל מזכר ההבנות שנחתם בין משפחת דנקנר למינהל מקרקעי ישראל, הביקורת של מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה והיועצת המשפטי של מינהל מקרקעי ישראל והקק"ל. עוד קודם לדיון ציינתי בפני אהוד אולמרט ואנשים נוספים שמהחומר שהועבר לידי עולה כי העסקה לא תקינה, ולכן לא אוכל לתמוך בה. אולמרט ביקש ממני בכל זאת לתמוך בתוכנית ונראה שהיה נחוש בדעתו להביא את הנושא לדיון. כמובן שלא נעניתי לבקשתו", הוא מספר.



משפחת דנקנר מחזיקה בקרקעות של בריכות מלח באילת ובעתלית, ומאז שנות ה-90 פעלה לשינוי ייעוד הקרקע. ב-1996 חתמו בני המשפחה עם אולמרט, אז שר התמ"ת שעמד בראש מינהל מקרקעי ישראל, על מזכר הבנות שלפיו הקרקע תפונה מבריכות המלח וייעודה ישונה למגורים. העסקה אושרה במינהל במהלך 2003, אך נפסלה במהלך 2006.



"במזכר ההבנות עמדו שני דברים מרכזיים", מסביר לקט, "ראשית, הגדרת הקרקע כתעשייתית-עירונית ולא כחקלאית, נושא שהיה בוויכוח. ביקשתי שינוסחו קריטריונים ברורים בנושא, כך שההגדרות יחולו על כולם באופן תקין. הם לא רצו לעשות את זה, והגדירו את הקרקע כתעשייתית, ללא שום תהליך או החלטה מסודרת. לא מדובר בדבר של מה בכך, אלא בפער רווחים של מיליוני שקלים לבעל הקרקע, בין קרקע תעשייתית לקרקע חקלאית ששווה פחות. בהמשך הם רצו לשנות את ייעוד הקרקע למגורים ולבנות אלפי דירות. גם במקרה הזה בעל הקרקע היה מרוויח הרבה מאוד כסף, כי ערך הקרקע קופץ".



ב-1997 הוביל נוחי דנקנר ביחד עם בן דודו הצעיר דני דנקנר את ההשתלטות על בנק הפועלים בשיתוף תד אריסון, אביה של שרי אריסון. המהלך התרחש במקביל לשינוי ייעוד הקרקע לתעשייתית, מה שאיפשר למשפחת דנקנר לקבל אשראי גבוה מאוד, של מאות מיליוני שקלים, לצורך רכישת השליטה בבנק.



על משמעות החלטת הסיווג כקרקע חקלאית או תעשייתית עמד בזמנו היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, שכתב לשר התמ"ת אולמרט: "מכתבי אליך ואל מינהל מקרקעי ישראל מצביע על חריגות יוצאות דופן בהסכם דנן כשמדובר בהיקפי קרקע גדולים ביותר. על גישת המועצה להיות מצומצמת וזהירה כגון בשאלה של סיווג הקרקע כעירונית או חקלאית ולנהוג במקרה זה לחומרה ולא לקולא".



מתנגד נוסף לתוכנית היה יו"ר מינהל מקרקעי ישראל, מירון חומש, שמילא את התפקיד ב-1997 וב-2000-2001. "העסקה החלה להתגלגל בתחילת שנות ה-90, על רקע גלי העלייה הגדולים מבריה"מ", מסביר חורש, "אז נוצר הצורך בבנייה מסיבית ומהירה ולכן היתה הצדקה לבנייה בסדר גודל משמעותי. כשנכנסתי לתפקיד ב-1997, העלייה כבר הצטמצמה בצורה ניכרת ולכן מבחינתי לא היתה הצדקה לשנות ייעוד קרקע כל כך נרחבת למגורים. לא היה לזה שום מקום".



"הבנתי מהיועץ המשפטי שכדאי שהפרויקט לא יקודם, וכך פעלתי", ממשיך חומש. "בהמשך כבר מונה יעקב אפרתי ליו"ר מינהל מקרקעי ישראל ואני שימשתי המשנה שלו. בעוד שאפרתי קידם את התוכנית במרץ, אני השתדלתי שלא להתערב בהליכים. באותו זמן אושרו בין היתר עסקות מקרקעין שונות, ואני החלטתי לא לקחת חלק בישיבות. עצם העובדה שהיתה כוונה לקחת קרקע שייעודה הוא לבריכות מלח, הנאמדת בערכים מסוימים, ולהכפיל, לרבע ואף לעשר אותה - זה היה מוגזם ולא במקום".