>> העיסוק המתמיד בתופעת הש.ג, הפך זה כבר לכינוי לעיסוק בטפל, במה שניצב בחזית, במקום לברר ולטפל לעומק בבעיות ובשיטתיות. כשל ישראלי זה ראוי לאבחון סוציולוגי מעמיק, אך העיסוק המעט אובססיבי בשכר המנהלים הבכירים במשק ומבול ההצעות שניחתו מכל עבר במטרה "לתקן" את הטרגדיה - מהווה הדגמה חיה לנושא זה. עיון בהצעות מגלה כי התרופות, בחלקן, גרועות מהמחלה.
על בסיס זה, ראוי להיזכר בלב הבעיה ולא בסימפטום הדוחה שלה. המחלה היא "השיטה" שבה פועל המשק הישראלי: הריכוזיות העמוקה ששוררת בו, מרחבי ההגנה הממשלתית וחוסר התחרות, המונופולים שטרם הובקעו, ועדי העובדים החזקים ושורת השווקים ממועטי המתחרים ומדולדלי התחרות. בסביבה כזו, שכר מנהלים מופרז נראה כמו הסימפטום האחרון והפחות חשוב של הבעיה (אך כזה שעדיין מחייב טיפול).
דוגמה פשוטה תמחיש מדוע: אם אדם טרח שנים רבות, הקים עסק מצליח לתפארת ולימים גם הנפיק חלק קטן ממנו (20%) בבורסה - אין כל מניעה שיקבל שכר גבוה מאוד מאותה חברה. זהו עסקו והוא זה הנושא בסיכון הפגיעה הכלכלית בו (בהיותו בעל 80% מהחברה). רוכשי המניות בבורסה יכלו לבחור גם שלא לרוכשן (איש לא הכריח אותם לרכוש והם עשו זאת משום שהניחו שירוויחו מכיוון שמדובר בחברה מצליחה ולא בגלל עלות השכר הזעומה של מנהליה). אם רוב גדול ממנהלי החברה, כולל דירקטורים מקרב הציבור, החליט בהליכי אישור מיוחדים שחוק החברות קובע לכך כי השכר הוגן והיזם שלנו חיוני לחברה - אז אין כל פסול אמיתי בהחלטה.
היכן אם כך הבעיה? היא נעוצה בכך שחלק נרחב ביותר משוק החברות והמנהלים בישראל אינו "שוק נורמלי". מרבית החברות שבהן משולם שכר מופקע הן חברות שנגועות במחלות נפוצות באקלים הישראלי.
1. חברות מונופוליסטיות וחברות אחרות שאינן פועלות בתנאי תחרות (כמו הבנקים וחברות אחרות בשוק ההון) - במקרה זה אין אבא לכסף (למעט הכיס הציבורי) והנטל נופל בסופו של דבר על ציבור משלמי המסים.
2. חברות שבהן בעל השליטה מהווה אחוז נמוך במיוחד מהון החברה בגלל אחזקה בשרשור בשיטה המכונה tunneling. במצב זה, השותף הגדול ביותר בחברה הוא הציבור, ובעל השליטה אינו הנושא העיקרי בנזק הנובע משכר מנהלים מופקע ולמעשה מעמיס אותו על הציבור (או בלשון פשוטה - על כספי הפנסיות שלנו).
3. מצבים שבהם בעל השליטה נושא בנזק, אך השכר אינו גמול למצוינות אלא למעשה "שוחד" למנכ"ל כדי שיפעל על פי הוראותיו, הוראות שבעל השליטה מנוע מלתת מכיוון שאינו יושב, במכוון, בדירקטוריון. ואולם המכנה המשותף לכל אלה הוא שנושא שכר המנהלים "רוכב" בהן על בעיות יסוד אחרות המחייבות טיפול: היעדר תחרותיות, עיוות בדיני החברות ובעיקר - היעדר אכיפה. השילוש הלא קדוש הזה הוא השיטה הישראלית, שאותה יש לתקן.
אין בעיות אמת של שכר מנהלים מופקע בחברות היי-טק הפועלות בשוק תחרותי. בדומה, אדם שהוא בעלים של 80% מחברה ציבורית הפועלת בשוק נורמלי - לא יתיר למנהל לקבל שכר מופקע, וגם אם יתיר הרי שהוא הנושא העיקרי בנזק מכך. אם השימוש האלטרנטיבי בכספים שישולמו למנהל כשכר הוא בחלוקת הרווח לבעלי המניות - דיווידנד - כי אז בעל השליטה נפגע, שכן הוא מוותר על 80% מהסכום הזה מכיסו. גם אם השימוש האלטרנטיבי בכסף הוא "רק" להשקעה בחברה, הרי שבעל השליטה הוא הנפגע העיקרי, שכן ערך המניה שלו יהיה נחות הרבה יותר יחסית לחברה שבה היתה מבוצעת ההשקעה.
אף אחד לא ירוויח מהגבלות פיקוחיות
האם המשמעות של הדברים היא שנושא שכר המנהלים הוא שולי ולא חשוב? הוא חשוב כסימפטום. הוא הנורה האדומה המעידה על מושרשות המחלה שבה נגוע המשק, עד שהחיידקים כבר איבדו בושה.
במצב זה יש לאמץ פתרונות רוחב נכונים המתמרצים את החברות ומנהליהן - ולא מדכאים אותם: כך למשל, הטלת חובה לקביעת מנגנון שכר המחייב תלות הדוקה בין ביצועי המנהל בחברה והתוצאות המוכחות של ביצועים אלה לבין גובה שכרו או הבונוס שלו - היא פתרון נכון ומחויב המציאות. גם חיוב באישורים מיוחדים בחברות מונופוליסטיות, חברות הפועלות בתנאי אל-תחרות, מחייב טיפול מיוחד הנדרש במסגרת דיני החברות בשליטה בשיטת ה-tunneling, בידי מי שהוא למעשה מיעוט.
הפתרון האמיתי לבעיה אינו הגבלה פיקוחית על שכר המנהלים. הגבלות כאלה רק מייצרות עוד עלויות ופתרונות יצירתיים, ולכולנו ברורה מראש אי-ישימותה בחיים האמיתיים. הפתרון הוא בהתמודדות עם העובדה שלחצי התחרות אצלנו אינם מספקים, בתיקון עיוותים בהתנהלות החברות ובמיסוד אכיפה אמיתית לכשלים המתגלים בתפקוד החברות (בזק ופריזמה כמשל) הנגועות במחלות המתוארות לעיל. רק כך יתוקנו הפגמים בשיטה, ומכך ירוויחו מר ישראלי וגברת כהן מחדרה.
מהגבלות פיקוחיות שאינן מחוברות לקרקע המציאות הכלכלית במסגרת חקיקה מיוחדת - לא ירוויח בסופו של דבר איש.
הכותב הוא עורך דין ולשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים
עזבו את הש.ג - שנו את השיטה
דרור שטרום
27.4.2010 / 6:47