המכללות לא נחותות מהאוניברסיטאות

>> באחרונה נתקלתי במודעה בולטת של אחת מחברות ההיי-טק הגדולות בישראל, המבקשת מסטודנטים מוכשרים לפנות לאתגר משמעותי שיכול לפתוח את העולם המקצועי שלהם ברגל ימין. בשורה האחרונה, באותיות קטנות, היה כתוב: "מיועד לבוגרי אוניברסיטאות בלבד".

אי רצון של מנהלים לשלב בוגרי מכללות במקומות העבודה דומה לאי רצון קטגוריאלי ואולי אף סטריאוטיפי לא להעסיק נשים או עולים חדשים . כיום, לא יעלה על הדעת לפרסם מודעה הקוראת לאנשים ממוצא מסוים לא להגיש מועמדות לתפקיד כלשהו. לעומת זאת, מודעות הקוראות להגיש קורות חיים לבוגרי אוניברסיטאות בלבד עדיין נפוצות בישראל.



מחקרים רבים נעשו בניסיון להבין את המהות והתוקף של מבחני סף (פסיכומטרי ובגרויות) המשמשים לבחינת יכולת עתידית להצליח בלימודים אקדמיים. בעולם ידוע כבר שנים רבות כי מבחנים אלה מוטים מאוד תרבותית, סוציו-אקונומית ומגדרית, וכי יכולת הניבוי שלהם מוגבלת ביותר. בישראל, מבחנים אלו עדיין מהווים סף לאפליה, לאי צדק חברתי ולתת-ייצוג של אוכלוסיות שלמות בשגרת הניהול והקדמה הטכנולוגית של המדינה.



כולנו מעדיפים לבלות, לגור ולעבוד עם אנשים הדומים לנו. רוב שדרת הניהול בישראל גדלה והתחנכה בתקופה שבה מערכת ההשכלה גבוהה נשלטה על ידי הגמוניה של מוסדות אוניברסיטאיים, ומכללות אם היו קיימות, היוו השלמה לא משמעותית לאלה שלא עמדו בתנאי הסף. מובן הרצון של אותו מנהל לקלוט בוגר שעבר מסלול דומה לשלו, אך הוא מקביל גם לרצון של אותו מנהל לבינוניות, לשרידות ולחוסר יכולת לכוון מעבר לאופק ולהצליח בעולם של מחר ולא של אתמול. העדפת בוגרי האוניברסיטאות היא צרות אופקים המצביעה על חוסר יכולת של הנהלת הארגון לראות את השונה, להתפתח ולקלוט לתוך שורותיה אנשים המביאים תרומה משמעותית ושונה לארגון.



המצוינות האמיתית של ארגון באה משילוב מגוון רחב של עובדים הבאים מרקע שונה ובעלי יכולת לתרום בתחומים מגוונים בארגון. אם לא תנסו, איך תדעו?



הכותבת היא מנהלת המרכז ליזמות ולחדשנות במכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון