>> כיצד מחשבים את הפיצוי למשקיעים בניירות ערך שערכם נמחק עקב תרמית בחברה שבה השקיעו? שאלה זו הוכרעה בינואר השנה בפסק דינה של השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן בתביעה הייצוגית של משה שמש ז"ל נגד דן רייכרט ומנשה כהן. זו היתה התביעה הייצוגית הראשונה בישראל בתחום ניירות ערך שהסתיימה בפסק דין - ולקח 15 שנה עד שהסתיימה.
ואולם, עורכי הדין רמי בן נתן ונדב אולגן ממשרד עורכי הדין ארדינסט בר נתן, המייצגים את התובע הייצוגי, סבורים כי פסק דינה של אגמון-גונן רצוף טעויות משפטיות, שאם לא יתוקנו - ירתיעו קורבנות הונאה עתידיים מלתבוע. באחרונה הגישו בר נתן ואולגן ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינה של השופטת. נוסח כתב הערעור חריף ומותח ביקורת קשה על השופטת, הנחשבת למומחית בולטת בתחום התאגידים.
תרמית ממושכת בהתנהלות החברה
היסטוריה מקוצרת: ב-1995 נחשפה תרמית מתמשכת בהתנהלותה של החברה הציבורית רייכרט תעשיות, שפעלה בתחום מוצרי הבטון. בשלב ראשון נודע על חקירת רשות ניירות ערך נגד ראשי החברה. דיווח זה הביא לקריסה של מניות החברה בבורסה. תוך כחודש הודיעו רואי החשבון של החברה כי הדו"חות הכספיים שלה אינם משקפים את מצבה ומאותו שלב הופסק המסחר במניותיה של רייכרט תעשיות - ולא חודש עוד.
באותה שנה הגיש נהג משאית מחולון בשם משה שמש תביעה ייצוגית בשם בעלי המניות ברייכרט תעשיות על הנזק שנגרם להם מקריסת המניות עקב התרמית. תביעה זו היתה לתביעה הייצוגית הראשונה בדיני ניירות ערך שהגיעה לפסק דין סופי. במהלך 15 שנות ניהול התביעה נפטר התובע הייצוגי וגם אחד הנתבעים, עזרא רייכרט, הלך לעולמו.
לאורך תקופה זו התנהלו הליכי ביניים וערעורים כמעט בכל היבט אפשרי. רוב הנתבעים התפשרו ב-2000 ושילמו כ-8 מיליון שקל. משרד רואי החשבון רסולי התפשר ב-2002 והוסיף עוד 2 מיליון שקל.
אך שני נתבעים סירבו להתפשר - דן רייכרט, מבעלי השליטה, וסמנכ"ל הכספים מנשה כהן. השניים נמצאו אחראים לנזקי המשקיעים ועירערו על אחריותם לבית המשפט העליון. ב-2007 דחה העליון את ערעורם של רייכרט וכהן וקבע כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שזה יחשב את הפיצויים שהם חייבים לשלם לניזוקים.
בית המשפט העליון קבע כי שיטת חישוב הנזק שנגרם למשקיעים תהיה "שיטת חיסרון הכיס" או "שיטת חיסרון הכיס המקורבת". כלומר, ההפרש בין המחיר שבו נרכש נייר הערך לבין שוויו הריאלי ביום רכישתו. אמנם תביעת שמש נגד רייכרט התנהלה מתחילתה בפני השופטת רות שטרנברג אליעז, אבל זו פרשה בינתיים ולכן הועבר התיק לשופטת אגמון כדי שתקבע את גובה הנזק שנגרם.
"אופן חישוב הנזק שגוי"
בערעור שהוגש באחרונה טוענים עורכי הדין לגבי פסק דינה של אגמון כי "כל הקשור לאופן חישוב הנזק של מחזיקי ניירות הערך מן הציבור וכל הקשור לגמול המגיע לבאי כוחו של התובע המייצג - הוא פגום ושגוי". הם מוסיפים: "בית המשפט התעלם מעובדות שהיו בתיק בית המשפט; המציא (כך ממש, אין דרך עדינה יותר לומר זאת) עובדות שלא באו לעולם, והתעלם מהנחיותיו של בית משפט העליון ומפסיקותיו שלו עצמו".
המערערים טוענים כי "הותרת הוראותיו האופרטיביות של פסק הדין על כנן... תהווה תמריץ שלילי להגשתן של תובענות ייצוגיות בכלל ובניירות ערך בפרט".
מומחים לתביעות ייצוגיות בדיני ניירות ערך ואף רשות ניירות ערך עצמה - המבקשת לקדם את התביעות הייצוגיות בתחום - עוקבים בעניין רב אחר הערעור.
על מה קובלים כיום המערערים? שני הצדדים בתביעה הגישו לאגמון חוות דעת של מומחים לעניין דרך חישוב הנזק. המומחה מטעם התובע הייצוגי חישב את הנזק על פי שיטת חיסרון הכיס, והעריך אותו בסכום של כ-33 מיליון שקל. מכיוון שהצדדים לא הצליחו להסכים אם שיטת חישוב הנזק צריכה להיות "חיסרון כיס" או "חיסרון כיס מקורב", ביקשה מהם אגמון להגיש טענות בעניין זה, בטרם הכריעה.
בהכרעתה קבעה השופטת, "הנזק של כל אחד מחברי הקבוצה יחושב כך: ייקבע קו הערך וקו המחיר ביום רכישת המניות על ידי כל אחד מקבוצת התובעים. כל תובע יפוצה על פי ההפרש בין הקווים ביום שבו רכש את המניות במכפלת כמות המניות". קבעה - אך לא יישמה.
קו המחיר של המניה הוא ידוע - מחירה בבורסה. מהו קו הערך של המניה? לא פשוט לחשבו. יש לדעת מה היה שווייה האמיתי של החברה, בניגוד לשווייה בבורסה שמשקף מידע תרמיתי.
המומחה מטעם התובע הייצוגי טען כי כמעט מתחילת דרכה בבורסה התנהלה החברה בתרמית ולכן ערכן האמיתי של מניותיה היה אפס. לכן לטענת התובע הייצוגי היה הפיצוי צריך להיקבע לכל בעל מניות על פי ההפרש בין מחיר הרכישה לאפס. אגמון דחתה טענה זו וקבעה כי במקרים רבים חברות שמנהליהן הורשעו בתרמית היו עדיין בעלות ערך כלשהו.
בערעור טוענים עורכי הדין של התובע הייצוגי כי בכך שחברת רייכרט קרסה לחלוטין ומונה לה מפרק, המסחר במניותיה לא חודש ובוצעו לה דו"חות אמת כספיים משוחזרים על ידי רו"ח חן ברדיצ'ב עבור מפרק החברה, מעידים כי אגמון היא זו שטעתה כאשר קבעה כי היה ערך כלשהו לחברת רייכרט גם אחרי קריסתה.
"יישום פשטני"
אגמון קבעה כי הפיצויים יחושבו בשיטת "ההשלכה לאחור" (backcasting) ולפיה מחושב הנזק לכל משקיע על פי הפער בין מחיר המניה לפני גילוי המידע המטעה בשוק לבין המחיר שלאחריו. במקרה של רייכרט, ביום מעצרם של ראשי החברה נפל מחיר המניה מכ-15 שקל לחמישה שקלים. אגמון חישבה כי הנזק הכולל יגיע לפיכך לכ-9 מיליון שקל. כהן חויב בנזק במלואו ואילו רייכרט חויב ב-10% מהנזק.
הערעור תוקף בחריפות את אופן החישוב שביצעה אגמון. ראשית, טוענים המערערים, אגמון סטתה מהוראת בית המשפט העליון ומההחלטה שלה עצמה כאשר השתמשה בשיטת "ההשלכה לאחור" ולא בשיטת "חיסרון הכיס".
בערעור נטען גם כי אגמון יישמה את שיטת "ההשלכה לאחור" בצורה לא נכונה. שיטת "ההשלכה לאחור" נהוגה בבתי המשפט בארה"ב אך יישומה מתוחכם למדי והוא תלוי באופיו של המידע המטעה שהתגלה לשוק. ניתן ליישם את השיטה בשלוש דרכים וכל אחת מהן מתאימה להטעיה מסוג אחר:
כשהמידע המטעה גורם לירידה קבועה בערך המניה, ניתן לומר כי נפילת ערך המניה ביום הגילוי משקפת בדיוק מידע זה. במקרה כזה, לא משנה באיזה עיתוי היה מתגלה המידע, תמיד נפילת הערך היתה זהה. במקרה זה, שיטת החישוב שבה נקטה אגמון גונן היא נכונה; גישה שנייה מתייחסת למצב בו המידע המטעה משקף אחוז מסוים מערך המניה ולא שווי נומינלי. למשל, מצב בו המידע המטעה משקף 50% ממחיר המניה. במקרה כזה, מי שקנה את המניה במחיר 10 שקלים זכאי לפיצוי של חמישה שקלים ואילו מי שקנה את המניה במחיר של שישה שקלים, זכאי לפיצוי של שלושה שקלים בלבד; גישה שלישית מתייחסת למצב בו ערכה האמיתי של המניה קבוע, אך מחירה בשוק גבוה ממנו בגלל שהשוק אינו מודע לתרמית. לטענת עורכי הדין המערערים, זה היה מצבה של רייכרט תעשיות.
לטענתם, החברה נוהלה בתרמית כמעט מרגע הנפקתה ולכן ערכה האמיתי לאורך כל הדרך היה אפס. במקרה כזה, כל בעל מניות שניזוק צריך לקבל פיצוי בגובה שונה, בהתאם למחיר המניה ביום הרכישה.
אף שאגמון קבעה מלכתחילה כי תכריע על פי גישת חיסרון הכיס, כפי שהנחה בית המשפט העליון, נראה כי אגמון סטתה מגישה זו בכך שקבעה פיצוי בסכום קבוע בגין כל מניה. בכך לא מסתיימות השגיאות של אגמון, לטענת המערערים.
"שכר הטרחה נמוך מדי"
אגמון נזפה בעורכי הדין על שלא התפשרו עם רייכרט וכהן בשלב מוקדם יותר. לטענתה, ניהול המשפט עד תום לא יצר ערך נוסף לתביעה הייצוגית. עורכי הדין טוענים על כך כי רייכרט וכהן דחו הצעות פשרה הוגנות וסירבו להתפשר, דבר שחייב ניהול משפט עד תום. שנית, אגמון פסקה לתובע הייצוגי 9 מיליון שקל - סכום דומה לסכומי הפשרה שהושגו מול כל יתר הנתבעים יחדיו, כך שקשה לטעון כי המשפט לא הניב ערך לתביעה.
שכר הטרחה שפסקה אגמון לעורכי הדין עמד על 1.3 מיליון שקל. עורכי הדין טוענים כי עקב אי-התייחסותה של השופטת לחישובי הצמדה וריבית מהווה סכום זה בפועל כ-4.6% מסכום הפיצויים ולא 13%, כפי שהתכוונה השופטת לפסוק. עורכי הדין טוענים עוד כי בהתחשב במורכבות התביעה, אורכה ותקדימיותה, צריך היה לפסוק שכר טרחה גבוה הרבה יותר.
אגמון גם קבעה כי אם לאחר חלוקת סכומי הפיצוי לכל נתבע ונתבע יישאר עודף בידי עורכי הדין, יוחזר הסכום לנתבעים. המערערים נזעקים וטוענים: "האפשרות שתיוותר יתרה אינה סבירה, ואולם אין בכך כדי לגרוע מאי-סבירות קביעה זו, שאף מנוגדת להוראות הדין, המורה כי עודפים יועברו לאוצר המדינה".
המערערים קובלים על כך שאגמון לא הטילה הוצאות משפט על הנתבעים שהפסידו בתיק. השופטת אמנם קבעה גמול מיוחד לתובע הייצוגי אך גמול כזה כבר נפסק על ידי השופטת אליעז ב-2007 ואיש לא עירער עליו אז. עורכי הדין טוענים כי למעשה, בשל התעלמותה מהפרשי ריבית והצמדה, פסקה כעת השופטת אגמון גמול הנמוך מזה שפסקה השופטת אליעז ולכן עלול עוד התובע הייצוגי להידרש להשיב כספים.
"השופטת אגמון-גונן סטתה מהנחיות בית המשפט העליון"
מאת עידו באום
27.4.2010 / 6:47