איזה פחד, 4,000 איש עומדים להיות מפוטרים

>> מנכ"ל hot הרצל עוזר יודע היטב את נפש הח"כים. הוא יודע שמה שמפחיד אותם הכי הרבה זה פיטורים. לכן טען הוא שלשום בוועדת הכלכלה שאם היא תעז לאשר את הרפורמה בכבלים - "4,000 איש יפוטרו". איזה פחד.

מדובר ברפורמה שבאה לשפר את מצב מנויי הכבלים. במסגרתה רוצה האוצר לכפות על hot ו-yes למכור לקהל המנויים חבילה צרה וזולה, ולא רק חבילת בסיס שמנה ויקרה.



אבל למרבה הפלא, חברי הכנסת, שאמורים להגן על הציבור הנאנק תחת המחיר המופרז של חבילת הבסיס, דווקא מצדדים בבעלי ההון.



ח"כ יצחק וקנין אמר שחבילה צרה תמיט אסון על hot ו-yes, וח"כ יוליה שמואלוב אמרה שהיא לא מבינה מדוע האוצר בכלל מתערב בעניין. מעניין איזה לוביסטים שיכנעו אותם לומר את הדברים.



hot ו-yes מוכרות לנו חבילת בסיס שהיא מהיקרות בעולם. המנוי משלם כ-200 שקל בחודש בעבור חבילה בת כ-70 ערוצים, שאת רובם הגדול הוא אפילו לא מכיר. מחיר חבילה דומה בארה"ב הוא 130 שקל, בבלגיה - 140 שקל, באירלנד ובהולנד - 150 שקל ובבריטניה - 30 שקל בלבד.



לכן, צריך לכפות על hot ו-yes להוציא לשוק חבילה צרה בת 10-15 ערוצים במחיר של 90 שקל בחודש, כי ברגע שמדובר בסוג של דואופול ולא בתחרות משוכללת, ברור שהמדינה צריכה להתערב.



אגף התקציבים באוצר מנסה כבר שנים לאלץ את hot ו-yes לספק לציבור חבילת ערוצים צרה וזולה. הוא עשה זאת באמצעות הכנסת הממיר הדיגיטלי, שבאמצעותו ניתן לצפות כיום בחמשת הערוצים הציבוריים. אבל זה לא עבד, כי הממיר הדיגיטלי אינו באיכות מספקת ושידוריו לא נקלטים בכל רחבי המדינה. לכן צריך לכפות על שתי החברות את החבילה הצרה.



אגף התקציבים עשה טעות כאשר הציע ל-hot ו-yes לקבל זכות לפרסומות תמורת הסכמתן להכנסת חבילה צרה - כי אם החברות יתחילו לשדר פרסומות, נשלם על השירות שלהן כפליים: גם באמצעות דמי המנוי וגם באמצעות צפייה בפרסומות.



לכן, יו"ר ועדת הכלכלה אופיר אקוניס לא צריך להיבהל מההפחדות של עוזר. אף אחד לא יפוטר ואף אחד לא יתמוטט אם hot ו-yes יציעו חבילות צרות. אבל בשביל זה צריך אומץ לב ועמידה מוצקה - מול הכסף הגדול של hot ו-yes.



במקום משפט קיבלנו משפח



לבי לבי על שולה זקן ואהוד אולמרט. ואפילו על דוד אפל. כן, זה מפתיע, אבל אני מרחם עליהם משום שמצפות להם שנים ארוכות ואיומות של עינויי דין בלי גבול ובלי קץ - עד שדינם ייגזר.



זו המציאות הקפקאית שלנו, שבה כל משפט מתנהל שנים ארוכות, כי למשטרה לא אכפת, לפרקליטות יש זמן ולבית המשפט אין כללים ואין סטנדרטים. ההליך יכול להימשך גם עשר שנים - עד שהבן אדם נהרס - והרי הוא זכאי עד שלא הוכחה אשמתו.



ניקח את אפל לדוגמה. לפני כשבועיים הוא הורשע במתן שוחד לשני ראשי ערים ולבכיר לשעבר במינהל מקרקעי ישראל. זה ודאי מגיע לו, אבל מדובר בפרשיות שהחלו להתברר לפני עשר שנים, כאשר המשפט עצמו החל לפני שבע שנים. זה לא סביר ולא הגיוני. זה עינוי דין שיכול להביא אדם להתמוטטות כלכלית ונפשית.



לעיכובים האינסופיים הללו יש גם פן חמור נוסף. זאת, משום שהעיכובים הם גן עדן לנוכלים ולרמאים שחותמים על חוזים, אך פשוט לא עומדים בתשלומים, כי הם יודעים שעד שבית המשפט יכריע, בעל החוב יתעייף ויגיע עמם להסדר פשרה שפירושו ויתור על רוב החוב. אצלנו טחנות הצדק טוחנות כל כך לאט, עד שהן מתבלבלות וטוחנות דווקא את הישרים.



דרך אגב, ההליך המשפטי של אפל עדיין לא הסתיים. כעת שוקל אפל להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, כלומר עוד שבע שנים של דיונים.



במשך שנים ארוכות אני מעלה טענות אלה כלפי מערכת המשפט, והנה, אולי כעת משהו מתחיל לזוז. שר המשפטים יעקב נאמן הציג באחרונה תוכנית ייעול למערכת המשפט, שמטרתה קיצור הסחבת האינסופית. פרקליט המדינה משה לדור עומד להוציא בקרוב הנחיות לפרקליטים, שיחייבו אותם שלא להיעתר לבקשות דחייה של הליכים בבתי משפט. נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, הורתה לשופטים שלא לאשר דחיית דיונים, והיא אף מתכוונת להעביר לשופטים סדנאות בניהול יעיל ובכתיבת פסקי דין קצרים. כמו כן, באחרונה מונו 90 שופטים חדשים שייקלו על העומס במערכת.



ואולם יש דבר אחד פשוט שחובה לנקוט בו: לקיים את הדיונים בבית המשפט באופן רצוף, יום אחר יום, עד לסיום התיק. זה יביא להתייעלות עצומה ולחיסכון גדול בזמן. גם פסקי הדין יהיו נכונים יותר, כי אין בעולם שופט שיכול לזכור מה נאמר במשפט שמתנהל שבע שנים, ואין שופט שיכול לזכור איך התרשם מהעדים במשפט שאורך שבע שנים.



זהו האתגר העומד בפני ביניש, נאמן והיועץ המשפט לממשלה, יהודה וינשטיין. הם צריכים לקרוא את משל הכרם של הנביא ישעיהו: "ויקו למשפט והנה משפח".



באמצעות מס הכנסה



אתמול כתבתי ב"הארץ" מאמר שדן בנושא השכר המופרז של המנהלים בחברות הציבוריות ("הכה בעשירים והצל את המשק"), שבו הצעתי כמה דרכים להילחם בתופעה, אך יש עוד דרך אחת: דרך המס.



מס ההכנסה יכול לקבוע תקרה לשכר ולהכריז שמעל סכום זה הוא לא יכיר בשכר כהוצאה לצורך מס. הטיעון שלו יהיה שלא מדובר בהוצאה שנחוצה לייצור הכנסה.



זה הנימוק שלו כאשר הוא לא מכיר בהוצאות כיבוד, או בהוצאות על ארוחות צהריים עם לקוחות. הוא גם מטיל מגבלה של 243 דולר ללילה על הכרה בהוצאה על מלון בחו"ל. יש גם מגבלה על הכרה בגודל מתנות לעובדים ובאש"ל שמגיע להם.



לכן, אפשר לקבוע שכל שקל שמשולם מעל ל-250 אלף שקל בחודש אינו זכאי להכרה כהוצאה. התוצאה תהיה שהשכר הגבוה יעלה יותר לחברה. זה אולי לא דרמטי, אבל זה לבטח יעזור לבלימת שיגעון משכורות הענק.