העליון הכשיר תפיסת קרקעות בידי צה"ל ללא פיצוי לבעלים

>> בית המשפט העליון אישר לצה"ל לתפוס קרקעות במערב ראשון לציון שבבעלות 205 אנשים ולהשתמש בהן, מבלי לפצות את הבעלים. זאת על סמך פקודה מנדטורית ולאחר שהקרקעות נתפסו עוד ב-1973.

ההכרעה ניתנה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שניתן על ידי השופטת נורית אחיטוב ב-2006. המערערים, המיוצגים על ידי עורכי הדין שמואל שוב והילה לביא, הם 205 בעלי זכויות בחלקה בשטח כולל של 322 דונמים, המצויה בסמוך למתקן צבאי המשמש למטווח ניסויים וירי המשתרע לאורך חוף הים מראשון לציון עד פלמחים. הם ביקשו להורות למשרד הביטחון לשלם בגין השימוש שעשה במקרקעין שבבעלותם.



ב-1973 הוציא הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר, צו סגירה לשטח המדובר, מכוח תקנות ההגנה לשעת חירום מתקופת המנדט, ובעקבות זאת גודר שטח של 145 דונם מהחלקה, כשעל יתרת החלקה הוטלו מגבלות בנייה שונות. מאז ועד לימים אלה מחזיק ומשתמש משרד הביטחון בשטח המגודר, ובכך מונע מבעלי הקרקעות את האפשרות לממש את זכויותיהם בקרקע.



במהלך כל השנים המדינה לא שילמה לבעלים דמי שימוש, ואף לא הפקיעה את הקרקע באופן שיחייב תשלום פיצויים לבעלי הקרקעות, שנדרשים מצדם לשלם למדינה מס רכוש בגין הקרקע שבבעלותם. זאת כאמור, מאחר שהחלקה לא הופקעה, אלא רק הוטל עליה צו סגירה.



לאור זאת, תבעו בעלי הקרקע מהמדינה פיצוי בעבור החזקת הקרקע למשך על השנים, ובעבור חיובם בתשלום מיסוי על הקרקע, שבפועל לא היתה ברשותם. פנייתם לבית המשפט המחוזי נדחתה, והם עירערו עליה לעליון. בתגובה לערעור טענה המדינה, שיוצגה על ידי עו"ד משה גולן, כי כיום חלים צווי סגירה לצרכים ביטחוניים על כרבע מכלל המקרקעין במדינה, וכי אין המדובר בצו הפקעה שטומן בחובו תפיסת חזקה, אלא בצו שכל מטרתו איסור כניסה ויציאה ללא תיאום עם הצבא. עוד נטען, כי תקנת ההגנה אינה קובעת כל פיצוי בגין הוצאת צו הסגירה, ולפיכך במשך כל שנות קיומה לא שילמה המדינה מיוזמתה ואף לא נתבע ממנה פיצוי עקב הוצאת צו כזה.



השופטים סלים ג'ובראן ואילה פרוקצ'יה דחו את העתירה, ונימקו זאת, בין היתר, בכך, שהסעיף המנדטורי הוא סעיף עונשי, שאוסר על כניסה לשטח המגודר, אך אינו כולל שום הנחיות לגבי הפעילות שתיעשה במקרקעין שבו. נכון שפגיעה בזכויות הקניין היא פועל יוצא של אותה תקנה, קבעו השופטים, ואולם לא ניתן לפיה לתבוע פיצוי על תפיסת המקרקעין.



השופטים גילו הבנה למצוקתם של המערערים: "אין חולק כי תקנה 125 הינה תקנה חריפה ואף דרקונית, בפרט ככל שהיא מופעלת ביחס למקרקעין המצויים בבעלותו הפרטית של אדם, או פוגעת בצורה אחרת בקניינו", כתב ג'ובראן, והוסיף: "בשולי הדברים אציין כי אכן המצב שנוצר בעניינם של המערערים אינו משביע רצון, בלשון המעטה. בעוד שתכליתה של התקנה היא לסגור שטח לתנועה לתקופה מוגבלת בשל צרכים ביטחוניים, הרי שהשימוש שנעשה בה כדי לסגור את השטח שבבעלות המערערים לתקופה של עשרות שנים, בשל קיומו של מטווח בסמוך לשטח, אינו עולה על פניו בקנה אחד עם התכלית האמורה".



השופט יורם דנציגר, שהיה בדעת מיעוט, סבר כי יש לקבל את הערעור היות וכיום, נוכח מעמד העל לו זכתה זכות הקניין, על בית המשפט לבחון אם לא הגיעה העת לקבוע כי בגין הוצאת צו סגירה, יש לתת פיצוי בגין הפגיעה הגלומה בצו הסגירה. לדבריו, כיום יש לתת לחקיקה מנדטורית פירושים שונים מאשר הפרשנות המקורית הבריטית, ברוח הדמוקרטיה. הוא הציע להשהות את הטיפול המשפטי בתיק עד לעדכון הפקודה המנדטורית על ידי המחוקק, בצורה של הסדרת פיצויים לבעלי קרקעות במצבם של המערערים.



בתגובה לפסיקה ציין שמואל לנדאו, יו"ר ועד בעלי הקרקעות: "החלטת בית המשפט העליון הינה שערורייתית ובכוונתנו להגיש בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב".