האסלאם הקיצוני ניצח אפילו את סאות' פארק

ניו יורק טיימס

>> חודשיים לפני התקפות הטרור של 11 בספטמבר 2001, שודר בארה"ב פרק של תוכנית האנימציה "סאות' פארק" שכונה "החברים הסופר-טובים". בפרק מבקשת חבורת הילדים מקולורדו עזרה מקבוצה יוצאת דופן של גיבורי-על. אותם חברי-על היו דמויות דתיות - ישו, הארה קרישנה, בודהה, ג'וזף סמית המורמוני והנביא מוחמד, שצויר עם טורבן וזיפים והוצג "כנביא המוסלמי עם כוחות האש".



היתה זו תקופה מתירנית יותר. כיום כבר אי אפשר להציג את מוחמד בטלוויזיה האמריקאית, כפי שגילו ב-2006 יוצרי סאות' פארק, טריי פארקר ומאט סטון, כאשר ניסוי לעשות פרודיה על שערוריית הקריקטורה הדנית של מוחמד, שהציתה מהומות ברחבי העולם. הפרק אמנם שודר בארה"ב, אך הופעתו של מוחמד הושחרה, ובמקומה הופיעה הודעה כי ערוץ קומדי סנטרל שבו שודרה התוכנית סירב להציג את דמותו של הנביא.



עבור פארקר וסטון, הצעד הבא היה לצחוק על העובדה שאי אפשר לשדר את דמותו של מוחמד. לפני שבועיים, סאות' פארק החזירה את "חברי-העל", אך הפעם מוחמד לא הראה פניו. הוא הופיע בתוך קרוואן, ולאחר מכן בתחפושת.



בעקבות הופעות אלה, כתב באתר revolutionmuslim.com צפה כי גורלם של פארקר וסטון יהיה זהה לזה של תיאו ואן גוך, יוצר הסרטים ההולנדי שנרצח ב-2004 בעקבות הביקורות החריפות שלו על האסלאם. הכתב, אבו טלאה אל-אמריקי, אמריקאי שהמיר את דתו לאסלאם, לא איים להרוג אותם בעצמו, אלא רק פירסם אזהרה "למה שככל הנראה יקרה להם".



האיום המוסווה הוביל לתגובה מהירה של קומדי סנטרל. בפרק שהופיע שבוע לאחר מכן, ההופעות הבלתי-נראות של הנביא צונזרו כליל, וכל התייחסות למוחמד הומרה בצפצופים. גם התיעוד ההיסטורי נמחק: הפרק המקורי על חברי-העל כבר אינו ניתן לצפייה באינטרנט.



במידה מסוימת, השתקת סאות' פארק אינה מעוררת חשש יותר מכל דוגמה אחרת להתקפלות הממסד המערבי מפני איום האלימות האסלאמית. זה לא חמור יותר מבית האופרה הגרמני שהשהה את העלאת האופרה "אידומנאו" של מוצרט, מכיוון שכללה מערכה שבה מוצג ראשו הערוף של מוחמד. זה גם לא חמור מהחלטת המו"לית רנדום האוס לבטל פרסום ספר על אשתו השלישית של הנביא, או סירוב ההוצאה לאור של אוניברסיטת ייל לפרסם את הקריקטורה הדנית השנויה במחלוקת בספר על הפרשה. זה גם לא חמור מהעובדה שעיתונאים, הוגים ופוליטיקאים מערביים ברחבי העולם נגררו לבתי משפט מכיוון שהעזו להעליב את האסלאם.



ואולם פרשת סאות' פארק כן מבהירה נקודה מסוימת. היא לא רק מראה לנו כיצד גבולות שהיו פעם פתוחים נסגרים לפתע בפני כותבים ואנשי בידור, אלא גם מזכירה לנו שהאסלאם הוא אחד המקומות הבודדים שבהם יש גבולות.



במשך 14 שנות התוכנית אין אייקון תרבותי שסאות' פארק לא רמסה. בעידן קצת פחות עיוור, יוצרי הסדרה היו ללא ספק נחשבים ליורשיהם של אוסקר ויילד או לני ברוס - אנשים שלוקחים סיכונים רבים כדי לשחוט פרות קדושות.



ואולם בעידן שלנו, גם האמירות הפרועות ביותר של פארקר וסטון נוטות להתמזג בנוף. במדינה שבה שובר הקופות האחרון, "קיק אס", מציג ילדה בת 11 שיורקת גידופים ומבתרת את החבר'ה הרעים בעודה לבושה כפתיון לפדופילים, אין כמעט מקום לחציית גבולות אמיתית. בתרבות שלנו יש מעט מאוד טאבואים שאי אפשר לשבור, והממסד שלנו ויתר על סטנדרטים מלכתחילה.



זאת כמובן מלבד האסלאם, שם יש סטנדרטים שמוסדו באיום האלימות. כך נראית דקדנטיות: תרבות ש"באומץ" מכפישה את הערכים והמסורות של עצמה, אך נכנעת בקלות לטוטליטריות וכוח.



כיום, הכוחות השואפים לטוטליטריות שוליים מכדי לנצל את היתרון. זו אינה רפובליקת ויימר, והשוליים הקיצוניים של האסלאם הם עדיין בעיקר שוליים, ולא אויב קיומי. עלינו להודות על כך, מכיוון שאם קבוצות שוליים אלימות מסוגלות להטמיע בנו פחד כה רב וצנזורה עצמית, נראה שהיסודות שלנו רקובים מספיק כדי להתמוטט כליל בפני אויב חזק יותר.