בפרופיל הפייסבוק שלה, תחת הקטגוריה "מגורים", כתבה ג'סיקה לפרנייר (lafreniere) פרט שיכול להיראות טריוויאלי למי שלא מכיר אותה: טורונטו, קנדה. אבל האמת היא שמדובר בהגדרה חלקית למדי למקום המגורים של בחורה שסוגרת בקושי שישה חודשים בקנדה, ועם סופות השלגים הראשונות, מעט אחרי חג המולד וטיפה לפני שהחורף הקנדי המפורסם תופס פיקוד - יוצאת עם תיק גב ועם כמה שרוואלים למקום שהוא כל מה שטורונטו היא לא. ליתר דיוק, לריילי ביץ', תאילנד. ככה זה כבר שלוש שנים: חצי שנה היא בבית, עובדת כמתאמת פרויקטים בחברת המחשבים microage, ובחצי השני של השנה היא בעיקר עושה מה שבא לה, או ליתר דיוק - מתפננת בחופים, מטיילת באזור, מבלה בברים מקומיים, מטפסת ועובדת בחנות לטיפוס הרים.
בכל הנוגע לחיי חברה לא צריך לדאוג לה: מלבד התיירים המערביים המתחלפים שמגיעים לרצועת החוף הדרומית הפסטורלית ומסתלקים לאחר שבוע-שבועיים, הצליחה לפרנייר ליהפך לבת בית בקהילה התאילנדית המקומית באי ("המשפחה השנייה שלי") שמונה כ-200 איש.
אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה עושה בחורה קנדית מתוחכמת בת 34 בארוחות ערב עם חבר'ה תאילנדים שלא ממש יודעים אנגלית? מתברר שפה בדיוק טמון סוד הקסם של המקום בעיני לפרנייר: בקהילה מהסוג הזה, היא מסבירה, לא נותנים לאף אחד ליפול. "זו קהילה קטנה שמתנהלת כקומונה. הערכים שם שונים לגמרי מכל מה שהכרתי בקנדה", היא אומרת בשיחה על בירה בבר מקומי בחוף.
"יש לנו מין חוק בלתי כתוב שאומר שכל מה שנמצא על השולחן שייך לכולם: זאת אומרת שאם יש אוכל על השולחן כל אחד יכול לבוא ולאכול ממנו. אם מסירים גומייה מהשיער, מישהי יכולה לקחת אותה לעצמה וזה יהיה לגיטימי. דברים כאלה נראים מוזרים לאדם חיצוני, שמחונך לאינדיווידואליזם ולקפיטליזם. אנחנו רגילים לכך שהרכוש שלנו הוא שלנו. לכן בימים הראשונים שלי בחוף, או כשאני בחזרה בקנדה, קשה לי להסתגל שוב לסביבה. זה לוקח כמה ימים".
מזכיר קצת את הקיבוץ בישראל. שמעת עליו?
"כן, בטח. המודל השיתופי באמת דומה. זה מזכיר לי סיפור על תייר אוסטרלי שהגיע לחוף: הוא יצא לסיור בסביבה עם סירה, החלה סערה והסירה טבעה במים יחד עם הארנק שלו. הצליחו לחלץ אותו, הוא חזר לחוף, סיפר מה קרה לו ואמר שאין עליו כסף או שום דבר אחר. החבר'ה באחד הברים אמרו לו 'מה שאנחנו אוכלים - תאכל גם אתה, והיכן שאנחנו ישנים - תישן גם אתה'. למחרת כבר מצאו את הארנק".
את מדברת תאילנדית ומבינה מה הם אומרים?
"אני מבינה קצת", היא מודה בחיוך, "לומדת לאט לאט - לפעמים אני יושבת אתם בזמן הארוחות ואין לי מושג על מה הם מדברים, אבל הגענו להסכם: בכל פעם שהשם שלי עולה בשיחה הם מחויבים להסביר לי באנגלית מה הם אמרו עלי. הבעיה היא שגם הם לא תמיד מבינים את השפה של עצמם: האנשים מגיעים אל האיים מכל רחבי המדינה, ויש הבדלים בדיאלקט ובשפה בין המחוזות והאזורים השונים. מצד שני, אוצר המלים בתאילנדית גדול פחות מאשר בשפה האנגלית".
הם קיבלו אותך אליהם מיד?
"הם קיבלו אותי די מהר, אבל חלק מהם היו חשדנים יותר מאחרים. עבורם, התרבות המערבית היא משהו די זר, ואני מנסה לעזור להם להבין למה אנשים מערביים עושים את הדברים שהם עושים. למשל, היה לי כאן חבר שאמר שלום לכל איש שעבר לידו ושאל אותי למה אנשים לא מחזירים לו שלום. עניתי לו, 'הם חושבים שאתה רוצה למכור להם משהו', והוא אמר, 'אבל אני בסך הכל רוצה לפגוש אנשים חדשים'. אמרתי לו שאחרי שהאנשים האלה ישתחררו מהמנטליות המערבית הם יוכלו להבין אותו יותר, ושהם כנראה מטיילים חדשים. כמובן שאני גם עובדת עם האנשים פה על שיפור האנגלית שלהם".
עד כמה את מעורבת במה שקורה בתוך הקהילה?
"אני בקיאה בכל הרכילויות. יש הרבה רומנים, אבל אני לא יכולה להרחיב יותר מדי".
על השאלה אם אפשר לנהל מערכת יחסים רומנטית כשמתגוררים בשתי מדינות שונות, היא משיבה בדיפלומטיות: "אני לא בטוחה שזה אפשרי. אני מכירה אנשים שמנסים לעשות את זה, אבל אני חושבת שקשה לנהל מערכת יחסים מונוגמית בתנאים כאלה".
בחרה את קראבי במקרה
עד לפני שלוש שנים התנהלו החיים של לפרנייר באופן די סטנדרטי: היא נולדה בעיר לונדון, מרחק שעתיים נסיעה מטורונטו. לאחר התיכון המשיכה ללימודי מינהל עסקים באוניברסיטת ריירסון בטורונטו, אחת הפופולריות בקנדה, אבל לא סיימה את התואר. הלימודים היו לדעתה "משעממים ומובנים מאליהם", ואחרי שפרשה התגלגלה בין עבודות שונות בתחום המכירות. בהמשך הדרך החלה לעבוד בחברה להפקת סרטים, אוויון פילמס (avion films), אך ב-2007-2008 נקלעה החברה לתקופה של דשדוש ומעט הפקות יצאו לדרך.
בתחילת 2008 החליטה לפרנייר לעזוב לטובת טיול של כמה שבועות בסין. זו היתה התקופה שקדמה לתחילת המשחקים האולימפיים בבייג'ין, אבל החוויה לא היתה מסעירה כפי שציפתה שתהיה. "לא הבנתי את השפה ואף אחד לא הבין אותי. החלטתי לפרוש ולהעביר את המשך הטיול בתאילנד. זה נראה כהימור די בטוח", היא נזכרת. לפרנייר לא ידעה לאן לנסוע בתאילנד: היא הגיעה לבנגקוק ותיכננה לעלות שם על אוטובוס כלשהו. בחירת המקום התנהלה באופן הבא: "הסתכלתי על רשימת היעדים, עברתי על כל השמות, ואז ראיתי את השם 'קראבי' (המחוז שבו ממוקם ריילי ביץ', ה"ו). לא הכרתי אותו, אז אמרתי לעצמי, 'מעולה, אסע לשם'.
"הגעתי לעיר המרכזית במחוז, קראבי טאון, השתכנתי באיזה מלון ועשיתי את כל הדברים שתיירים עושים: הולכים לבריכה, שותים שייקים, קוראים ספרים. אבל די מהר זה התחיל להיות משעמם. שמתי לב שיש נמל ובו מקבץ של סירות, ותהיתי לאן הן מפליגות. הגעתי למקום וביקשתי לעלות על אחת מהן, וככה הגעתי לריילי ביץ'.
"הסתובבתי באזור, היה נחמד, למדתי להכיר את האנשים, ולקראת ערב הלכתי לשתות משהו באחד הברים. כשנהיה מאוחר אמרתי לברמן שאני צריכה לחזור והוא אמר: 'מה לחזור? בשעה הזו כבר אין יותר סירות'. חזרתי למעגן, ראיתי את כל נהגי הסירות שיכורים והבנתי שאין לי סיכוי להגיע הביתה באותו יום. חזרתי לפאב, קניתי לכל הנהגים בירות וישבתי לפטפט אתם. הם כנראה חיבבו אותי, כי בשלב מסוים הם אמרו 'לכי לשם, יוצאת סירה אחרונה'. זו היתה סירה של עובדים שחזרו לחוף השני. אחרי החוויה הזו הבנתי שריילי הוא המקום בשבילי - לקחתי את כל הדברים שלי וחזרתי למחרת. תיכננתי להישאר כמה ימים, ובסוף יצא שנשארתי ארבעה חודשים".
מה כל כך קוסם לך כאן?
"אין פה את המרוץ אחר הישגיות, את התחרות ואת החיים המלחיצים שיש בחברה המערבית, שבה כל אחד הוא בשביל עצמו. כאן זה כולם בשביל כולם. תאילנד הפכה אותי לאדם פחות חומרני. הרי בקנדה יש לנו כל כך הרבה יותר דברים מאשר בתאילנד, אבל בתאילנד אנשים ייתנו לך את כל מה שיש להם, אפילו את החולצה שהם לובשים - ואני מתכוונת לכך באופן מילולי. בקנדה אנשים אמנם נדיבים, אבל עד לנקודה מסוימת. העובדה שאני חלק מקהילה כזו גרמה לי לחשוב מחדש על האופן שבו אני חיה את חיי. אני חושבת, עד כמה אנשים באמת צריכים בעלות על המון חפצים כדי להיות מאושרים?"
תמיד חלמת על אורח חיים מהסוג הזה?
"תמיד ידעתי שאני רוצה לטייל. עוד לפני שהגעתי לאסיה הייתי מוציאה את הכסף על טיולים, ומנצלת את זמן החופשה שלי כדי להיות במקום אחר. אורח החיים שאני מנהלת עושה לי טוב, אבל חשוב לי להבהיר לכל מי שחושב שהחיים שלי מושלמים שזה ממש לא כך. מצד שני, אני מבינה אנשים שאומרים שהיו מתים לחיות כמוני. אני תמיד אומרת: 'אם אתם רוצים לחיות ככה, אתם רק צריכים לקפוץ למים ולעשות את זה'".
יש הרבה אנשים שמדברים ולא עושים. את עושה.
"אנשים צריכים להבין שהם תמיד יכולים לחזור הביתה אם דברים לא מסתדרים. לכן אין שום סיבה לא לנסות משהו חדש. בנוסף, אני חושבת שאנשים נוטים להתחרט לעתים קרובות על דברים שלא עשו, ולא על אלה שעשו".
חלוקת הזמן אידיאלית
השהייה בריילי הבהירה ללפרנייר שלא מדובר בביקור חד פעמי. "עזבתי רק אחרי שנגמר לי הכסף", היא נזכרת. "ורק מכיוון שתיכננתי לחזור. זה היה לי ברור". האזרחות הקנדית של לפרניייר מאפשרת לה לקבל אשרת כניסה לתאילנד למשך שישה חודשים בכל פעם, ולכן כל שנותר לה לעשות כדי להבטיח את הביקור הבא הוא לחפש עבודה שתאפשר לה לעזוב לכמה חודשים בכל פעם. במיקרואייג' (microage) הסכימו להחתים אותה על חוזה שתקף לזמן קצוב. כמתאמת פרויקטים היא אחראית על התקנת החומרה והתוכנה בחברות חדשות שמתקינות מחשבים במשרדיהן, וזקוקות לעזרה בחיבור לרשתות. די מהר התגלה שהתפקיד תפור עליה ("אני לא מבינה במחשבים אבל טובה בארגון, וזה מספיק").
עבודה מהסוג הזה, מודה לפרנייר, לא תמיד היתה מנת חלקה. היו תקופות שבהן שקלה ברצינות להקדיש את חייה לטיפוח קריירה ולעשיית כסף: "כשהייתי צעירה יותר ועבדתי במכירות, הגעתי לפסגה, אבל לא הייתי מאושרת יותר. הייתי פשוט עסוקה יותר ועשירה יותר. זה לא היה שווה את זה מבחינתי. הרווחתי המון כסף, אבל חייתי בבתי מלון, אף פעם לא הייתי בבית ועבדתי 70 שעות בשבוע. המסקנה שלי היא שכסף לא יכול להיות הגורם שיכריע איך תחיה את חייך. עבורי, כל עוד יש לי גג מעל הראש ואני לא גוועת ברעב - אני שמחה. אני לא יכולה לחשוב על דבר טוב יותר לבזבז עליו את הכסף שלי חוץ מעל החיים האלה".
גם כיום היא משתכרת יפה. הכסף שחוסכת לפרנייר בחצי שנה של עבודה מספיק לה לחצי שנה של קיום בתאילנד: הדבר הגיוני בהתחשב בכך שהיא מרוויחה 4,000-4,500 דולר קנדי בחודש (כ-16,800-15,000 שקל) בעבודתה קנדה, ומשלמת שכירות של 250-450 דולר קנדי בחודש (כ-930-1,700 שקל) על בונגלו פשוט למדי בחוף - שכולל מאוורר ומקלחת עם מים קרים בלבד.
משתלם לחברה להעסיק אותך מחדש בכל פעם? איך זה מתבצע בפועל?
"אני מפוטרת מהחברה ואז מועסקת בה מחדש. משתלם להעסיק אותי כי הניסיון שצברתי חשוב ומרוצים מהעבודה שלי. תמיד קיימת האפשרות שלא אקבל פרויקטים אחרי חצי שנה, אבל אני מספיק בטוחה ביכולות שלי. אני לא מודאגת מכך שאולי אצטרך למצוא עבודה חדשה כשאחזור. חלוקת הזמן אידיאלית מבחינתי: אני מדלגת על החורף הקנדי ומעבירה אותו בתאילנד. אני עוזבת את קנדה אחרי חג המולד. בשנים קודמות נסעתי מוקדם יותר וגיליתי שחוגגים פה את החג באופן מוזר מאוד, ועדיף לחגוג אותו בבית".
הקולגות והבוסים מפרגנים?
"אני חושבת שחלק מהאנשים שעובדים אתי מקנאים בי, כי החיים שלי כל כך שונים משלהם. מצד שני, להם יש משפחות ומחויבויות אחרות שבוודאי יקשו עליהם לנהל אורח חיים כמו שלי. הבוסית שלי דווקא תמכה בי מאוד - נראה לי שהיא בעיקר דואגת לי, כי כשהייתי אמורה לחזור הביתה בפעם שעברה בדיוק סגרו את שדה התעופה בבנגקוק".
לא כולם גילו מידה כה גדולה של הבנה כלפיה: בני המשפחה שלה, מספרת לפרנייר, התקשו להסתגל לרעיון החיים הכפולים ("הם היו רוצים שאחיה חיים קצת יותר יציבים"), אבל הם ללא ספק מנסים לבוא לקראתה: אמה של לפרנייר, גייל, הגיעה השנה בראשונה לבקר אותה בריילי. השתיים יצאו לטיול בווייטנאם ובקמבודיה השכנות, שלאחריו השתכנו בחוף.
"אמא שלי נהנתה מהטיול, אפילו לקחנו אותה לעשות סנפלינג באחד הימים", היא מספרת. "ועדיין, היא הודתה שהיא לא מצליחה להבין מה אני מוצאת כאן. היא לא היחידה. היתה לי חברה שפוטרה מהעבודה, לא היה לה מה לעשות אז הצעתי לה לבוא לבקר. היא אמרה לא. פשוט ככה. לא הבנתי את זה, אבל כנראה שלאנשים קשה לצאת מאזור הנוחות שלהם".
את חיה מעין חיים כפולים. את מרגישה לפעמים כמו שני אנשים שונים?
"לא, ממש לא, אני די יציבה במובן הזה. מה שכן, אני מרגישה כאילו יש לי שתי משפחות, ולא הייתי רוצה לוותר על המשפחה החדשה שלי בריילי, אפילו אם זה אומר לחלק את הזמן שלי כמו שאני עושה".
הצונאמי פגע גם בריילי ביץ'
כשלוש שנים לפני שגילתה לפרנייר את גן העדן הפרטי שלה, חטפה תאילנד מכה קשה עם גלי הצונאמי שהיכו בקראבי, החריבו חלק גדול מהאיים פוקט וקופיפי וגרמו למותם של אלפי מקומיים ותיירים. מי שמסתובב כיום באי ימצא שלטים שהוצבו לאחר האסון, ומצביעים בחץ על אזור פינוי במקרה של צונאמי, ושלטים מסוג אחר שמשתמשים באסון כבמעין מקדם מכירות - במסעדת "סמי הקטן" בקופיפי, למשל, מוצב שלט המספר כיצד ניצל סמי מהנחשול האימתני ובעזרתו האדיבה של תייר בריטי הקים את המסעדה שלו.
ריילי ביץ', מספרת לפרנייר, לא נפגע באופן קשה בהשוואה לאיי הסביבה, בין השאר בשל מצוקי הענק הסובבים אותו. בכל זאת, רבים מחבריה עדיין מלקקים את הפצעים. "גיליתי שקשה לדבר עם אנשים כאן על הצונאמי, הם לא נפתחים בקלות", היא מסבירה. "כמעט כל אחד באזור הזה נפגע ממנו - או שהמשפחה שלו נהרגה או שהוא מכיר מישהו שנהרג או נפצע. מדהים לשמוע את הסיפורים שלהם. ידיד שלי מקופיפי סיפר שישן במיטה וכשהתעורר מצא את עצמו נסחף ואת הבית שלו תלוש. הוא נאחז בעץ עד שמישהו בא לחלץ אותו. רואים בבירור שקופיפי ריק יחסית מעצי דקל - היו הרבה יותר, אבל הם נעקרו. עכשיו מנסים לנטוע מחדש".
מה מאפיין קהילה של אנשים שמתעסקת בתיירות למערביים כל השנה? הם מושפעים מהמערב?
"בהחלט. אלה אנשים שהגיעו מרחבי תאילנד, הם עובדים כאן ושולחים כסף למשפחות שלהם. הנקודה היא שברגע שהם נחשפים למערב הם כבר לא יכולים לחזור לקהילות שמהן הם באו - הם נחשפו למושגים אחרים, לערכים אחרים. הם לא לגמרי שם ולא לגמרי כאן".
הם מתוסכלים מכך שהם לא יכולים לחיות כמו המערביים שהם רואים סביבם מדי יום? מכך שהם לא יכולים לנסוע בעולם כמותם או לבזבז כסף כל כך בקלות כמותם?
"בטח, 50 באט (כ-6 שקלים, ה"ו) בשביל תיירים זה כלום, בשבילם זה המון. זה מתסכל אותם. הם מבינים שהם לא יכולים לראות עולם, שהם תקועים באותו מקום ושככה הם יחיו תמיד, ככל הנראה. זה מזכיר לי סיפור שיכול להמחיש את העניין: בזמן משבר האורז ב-2008 היתה בקראבי טאון חנות שמכרה אורז עם תוספות, ובגלל עליית מחירי האורז, האשה שניהלה את החנות נאלצה להעלות את מחיר המנה מ-40 ל-50 באט - ועוד התנצלה על כך כל הזמן בפני הסועדים. למערביים זה נראה טפשי, בסך הכל 10 באט, על מה יש להתנצל? עבור המקומיים מדובר בעליית מחירים קריטית".
מי שיסתובב בריילי ביץ' כמה ימים יבין די מהר מה גרם ללפרנייר להתאהב במקום באופן עמוק כל כך: בריילי יש יותר מהשילוב הטיפוסי לאיי תאילנד - נופים-חופים-שייק בננה - בראש ובראשונה מכיוון שהוא מתויר פחות מאיים כמו קופיפי וקראבי, ומצליח לשמור, ברוב האזורים, על אופיו הצנוע. יש בו בסך הכל רחוב ראשי אחד, שגם אותו קשה לכנות רחוב, שמציע כמה מסעדות פשוטות, שירותי אינטרנט ודוכני משקה. המלונות, חלקם יוקרתיים למדי, מפוזרים באופן בלתי מאורגן ברחבי החוף - שבו צד "מערבי", ממוסחר יותר, וצד "מזרחי" - ואינם מנקרי עיניים לרוב. במקום כל כך קטן אין איפה להסתתר, וכל חברי הקהילה מכירים זה את זה.
הבעלים של בתי המלון והברים באי, מספרת לפרנייר, לא מתערים בין יושבי האי: "הבעלים לא גרים כאן, אלא שולחים מנהל שינהל את העסקים שלהם בשבילם. יש פער רציני בין המעמדות במדינה, והתאילנדים מייחסים להם חשיבות רבה. חברים שלי מהבית, למשל, התחתנו באחד ממתחמי הנופש היוקרתיים בסביבה - הזמנתי את החברים התאילנדים שלי מהחוף להצטרף אלי לחתונה, והם סירבו. מבחינתם מעמדות שונים לא מתערבבים. הם מקבלים את זה כעובדה, אין בהם מרמור".
הברים באי, שנראים שוקקים למדי, הם עסק רווחי?
"במונחים תאילנדיים אפשר לומר שכן. העובדים בבר, כמו גם הבעלים שלהם, מרוויחים פחות או יותר אותו דבר, 8,000-10,000 באט לחודש (כ-930-1,100 שקל, ה"ו), אבל יש גם המון בונוסים שמגיעים מטיפים. תחשבי שאם תייר משאיר טיפ של 100 באט, שבשבילו זה כלום, בשביל הברמן זה לא מעט, ויכול להצטבר".
את מזהה סימנים לשחיתות שמזוהה עם תאילנד?
"בהחלט. אם מישהו רוצה להקים פה עסק, למשל, הוא צריך נוסע לקראבי טאון כדי לרשום את העסק באופן חוקי. כשהוא מגיע שואלים אותו כמה הוא מעריך שירוויח מהעסק כדי שהמדינה תוכל לגבות ממנו מסים. ואז כל אחד יכול לכתוב מה שבא לו. נניח, אם מישהו מעריך שהעסק שלו יגלגל 60 אלף באט בשנה, הוא כותב 20 אלף, וכך הוא משלם פחות מס. זה נהפך למין חוק טבע כזה, כולם מרמים. אם תופסים מישהו מרמה, הוא נאלץ לשלם 'קנס', משהו כמו 10,000 באט. זהו מעין שוחד לרשויות, וברור שגם אחרי תשלום הקנס, עדיין משתלם לרמות".
יש מודעות פוליטית בקהילה? הם מדברים על ההפגנות ועל המהומות בבנגקוק?
"כן, מכיוון שההפגנות קשורות אליהם. הממשלה הנוכחית, לתפישת הכפריים, היא בעד השכבות העשירות יותר, ונגד הכפריים. בזמן השלטון הקודם הטענות היו הפוכות. בשורה התחתונה ההפגנות רעות לכולם כי זה אומר שאנשים רואים אותן בטלוויזיה והתיירות נפגעת".
תמיד אהיה יותר קנדית
בריילי ביץ' כולם קוראים ללפרנייר "ג'ס". את השם המלא, ג'סיקה, לא טרחה כנראה להציג להם. כמי שנהפכה לחלק מהנוף הבלתי משתנה בריילי, שידוע במצוקים היפהפיים שלו ומושך חובבי טיפוס מכל העולם, ללפרנייר לא נשארו יותר מדי ברירות. היא היתה חייבת ללמוד לטפס: "בהתחלה שיקשקתי, אבל זה עבר. אני מטפסת כמעט בכל יום, לפחות ארבע שעות בכל פעם. יש ימים שבהם אני מטפסת אפילו שמונה שעות, אבל זה נדיר. הטיפוס בעיני הוא שילוב טוב בין פעילות פיסית לפעילות מנטלית - אני אוהבת את הניסיון לפענח את הדרך לפסגה. זה כמו להרכיב פאזל. אפילו אם זה לוקח זמן, אני בדרך כלל לא מרימה ידיים. המדריכים מאוד סבלנים אתי".
עד מתי תמשיך לפרנייר לפצל את השנה שלה לשניים ואיפה תשתקע בסופו של דבר, אם בכלל - היא לא ממש יודעת. היא מצהירה שגם אם היה לה את כל הכסף שבעולם, לא היתה מעוניינת להעביר את כל זמנה בתאילנד, אבל בעתיד הדברים עשויים להשתנות. "יגיע הרגע שבו אצטרך להחליט איפה אני רוצה לחיות", היא אומרת. "קנדה ללא ספק תהיה הבחירה הנכונה. היתרון של קנדה הוא שאפשר להרוויח בה כסף יותר בקלות ואפשר להשיג מה שאתה רוצה בכל זמן. היתרון של תאילנד הוא קצב החיים הרגוע. שם אני גם לא חייבת לעבוד אם אני לא רוצה. יכול להיות שאחליט לחיות בתאילנד, אפתח פה איזה עסק. אצטרך לעבוד לפני כן כמה שנים בקנדה, כדי לחסוך מספיק כסף לכך".
ואם תפגשי בדיוק אז מישהו בקנדה?
"אולי, הכל אפשרי".
מה את יותר, תאילנדית או קנדית?
"אני חושבת שתמיד אהיה יותר קנדית מתאילנדית".
חשבת לכתוב ספר על החוויות שלך - אולי משהו בסגנון "לאכול, להתפלל, לאהוב" המצליח?
"הרבה אומרים שכדאי לי לעשות את זה, אבל לא הייתי רוצה שהוא יהיה כמו 'לאכול'. היה בו משהו מאוד בכייני. את החלק השלישי של הספר כבר לא קראתי".
את בטח קוראת כאן הרבה.
"לא ממש. את הספרים שמעניינים אותי אי אפשר להשיג כאן, מסתובבים בחוף בעיקר כל מיני ספרים של ג'ון גרישם ובסגנון. בעיר יש חנות ספרים אבל המחירים גבוהים, כ-800 באט לספר, ולכן אני לא קונה. אני עושה דברים אחרים, בעיקר מטפסת".
איך את שומרת על קשר עם החברים? יש לך חשבון טוויטר פעיל?
"לא, יש לי מייל ופייסבוק, זה מספיק. לא נראה לי שאהיה מעניינת עבור מישהו בטוויטר. מה אני אכתוב שם? 'היום טיפסתי ואכלתי וטיפסתי'? כן, אני בטוחה שהמון יעקבו אחרי".
איפה את רואה את עצמך עוד 10 שנים?
"אין לי מושג, ואני לא באמת רוצה לדעת. אני סקרנית לגלות".
הסטארט אפ של ג'סיקה לפנייר: חצי שנה בחברת היי-טק, חצי שנה בחופי תאילנד
מאת הילה ויסברג | ריילי ביץ', תאילנד
29.4.2010 / 11:36