הדנדי מת, יחי הגבר החדש

>> שוויון, חירות ואחווה - שלושת הערכים שחרתה על דגלה המהפכה הצרפתית - השפיעו גם על האופנה האירופית במאה ה-18, ובפרט על הלבוש הגברי. הרעיונות הדמוקרטיים באו לידי ביטוי צורני בבגדי הגברים, שהחלו לייצג ערכים של שוויון ועבודה. אלא שהמהפכה הצרפתית לא באמת השמידה את המעמדות, אלא רק טישטשה אותם - והלבוש האחיד לכאורה שהיה אחד התוצרים שלה, היה כסות שמתחתיה הסתתרו הבדלים.

מאחר שבגדי הגברים היו מוגבלים למדי באפיוניהם השונים, החלו לייחס חשיבות גדולה ל"פרט" (detail). הפרט נועד ליצור את אותו בידול מעמדי נחשק, מבלי להיראות בלתי דמוקרטי בעליל. זה נעשה באמצעות קשר העניבה, אבזם הנעל, כפתור החולצה, רוחב המכפלת או זווית הדש - הסטטוס המעמדי נחבא בפרטים הקטנים.



מי שייצג יותר מכל את "הגברים הנבדלים על ידי לבושם" היו הדנדי - מונח שנולד בסוף המאה ה-18 ותיאר גברים שהפכו את הנראות האסתטית לדרך חיים. הדבר החשוב ביותר לדנדי היה המחויבות לחדשנות ולמקוריות; מחויבות שהבטיחה את היותו נבדל מההמון (כולל ההמון בעל הממון).



כשהאופנה נהפכה למתועשת, הדנדי המודרני מצא עצמו מחוץ למשחק. כשהמסחר בבגדים, אפילו בבוטיקים היקרים, נהפך לנורמה, הלובש איבד את האפשרות להיות ייחודי. הדמוקרטיה המודרנית הפכה את האופנה לדבר שכל אחד יכול להשיג - ושלחה את הדנדי לפח האשפה של ההיסטוריה.



המטרוסקסואל נועד להיות הדנדי החדש - גבר המקפיד על הנראות שלו, מטפח חזות סגנונית מובדלת, ועדיין שומר על אפיונים גבריים. כשה"גבר החדש" נהפך ממושג תקשורתי לאדם אמיתי שהולך לקניות, הוא שינה את תעשיית האופנה לגברים.



המכירות שולשו



הנהייה הטרנדית שהגיעה, באופן מובנה, עם המשפט "תראו, שחקן הכדורגל דייוויד בקהאם לובש ורוד", נתנה זריקת מרץ לתעשיית ההלבשה לגברים. החל בבתי האופנה וכלה ברשתות המסחריות - כולם גזרו קופון על הצרכן החדש, ובתוך חמש שנים שילשו את היקף מכירות לגברים.



אותו בקהאם שלבש ורוד נחשב למטרוסקסואל הראשון. העובדה שמדובר בכדורגלן, מקצוע עם ניחוח מצ'ואיסטי בלתי ניתן לפקפוק, נתנה הכשר לתופעת "הגבר הצמוד לראי", בלי שיואשם בנשיות יתר.



ברגע שהתברר שהבקהאמים מוכנים לשלם על מותגים, התברר שיש גם מי שמוכן לספק להם אותם - וביוקר. אם בעבר היה הגבר הממוצע משקיע בזוג ג'ינס אחד בשנה, וחורש על זוג התחתונים הצבאי עד שהיה חוזר ממכונת הכביסה בחלקים נפרדים, הרי שכיום הוא יוצא למסעות קניות שבועיים, יודע להבדיל בין סקיני ג'ינס לבוטס-קאט, ובין אפטרשייב לאו-דה-טואלט.



ההתייחסות הגברית החדשה ל"איך אני נראה" נפרטה כמובן לדולרים רבים, והתעשייה נערכה בהתאם. אפילו השנה, שנת הצמצומים הגדולה (המיתון, הו המיתון), הכפילה חנות הענק טופ-שופ בלונדון את שטח המכירה של המותג טופ-מאן.



תעשיית האופנה לגברים אולי חוגגת, אבל אוסקר ווילד (אבי הדנדיזם האירופי) מתהפך ודאי בקברו. המטרוסקסואל הוא לא דנדי מודרני, אלא המצאה שיווקית בעיקרה שמנסה, ללא הצלחה, להחיות את הגווייה הקרה הזאת. גוויות, כדרכן של גוויות, לא קמות לתחייה רק בגלל שקובי פרץ לובש חליפות לבנות ומחמצן את שערו.



המטרוסקסואל אולי מקפיד על חזותו החיצונית, אבל הקפדה זו נטולת כל הקשרים היסטוריים או תרבותיים, ואין בה לא מקוריות ולא חדשנות. הרי כמה ייחודי וחד-פעמי אתה יכול להיות כשהמודל שלך בנוי על הצירוף המופלא של מה שהביא לך הסטייליסט האישי מסיבוב בכיכר והטעם הרע שהבאת אתך מהבית?



כל מה שמייצג המטרוסקסואל הוא גנדרנות מתפנקת, נפנוף וולגרי בתג המחיר, ומתיחת הגבול בין גברי לנשי על לקצה גבול הטולרנטיות של עינינו המשתאות. במלים אחרות: קובי פרץ.