ביטול ויסקונסין - העובדים משלמים את המחיר

התפוגגותה של תוכנית ויסקונסין מזכירה את אותו בעל חוב שהבנק חוזר ומתריע בפניו כי בקרוב ייחסם קו האשראי שלו. "מה פתאום", אומר לעצמו בעל החוב השאנן, "הפקיד חבר שלי. מנהל הבנק אוהב אותי. יהיה בסדר, הם סתם מאיימים". אך בוקר אחד זה קורה.

גם לתוכנית ויסקונסין היה תאריך תפוגה. חודשים ארוכים ידעו כל הנוגעים בדבר כי המועד מתקרב, אבל איש לא האמין שיגיע. "זה הבייבי של ביבי", אמרו לעצמם הפקידים והתחממו לאורם של דו"חות (בהם גם של בנק ישראל), שקבעו כי התוכנית לא פחות מנפלאה. "השקיעו פה כבר כל כך הרבה כסף, הם סתם מאיימים", אמרו.

אז זהו שלא. כשנפלה ההחלטה, אנשי התמ"ת נתפסו לא מוכנים. במדינה מתוקנת היו יושבים שליחי הציבור, אלה שמשלמים להם בשביל לחשוב קדימה, ועורכים תהליך חשיבה עמוק ומסודר.

במדינה מתוקנת היינו שומעים על שלל אלטרנטיבות אמיתיות למאות המובטלים שנמצאים כרגע בתהליך השמה מחדש, למאות העובדים במרכזים שנהפכו למובטלים בעצמם ולזכיינים, שהיו גיבורי הממשלה לרגע וברגע שלאחר מכן נזרקו ככלי שאין בו חפץ. במדינה שחושבת על דברים מראש אפשר היה לבצע תהליך הדרגתי, לנצל את המשאבים הקיימים, לפתח את הידע הנצבר בפורמט אחר וליצור זיקה משמעותית בין מה שהיה למה שיהיה.

במדינה הלא-ממש מתוקנת שלנו יש אלטרנטיבה אחת - יוסי פרחי, מנכ"ל שירות התעסוקה. פרחי הסביר שוב ושוב מדוע לא צריך את תוכנית ויסקונסין, אבל לא חשב לרגע שאת מחיר הכישלון שלו בהשמת עובדים בשיטה המסורתית ישלמו החל מהשבוע עוד מאות, אם לא אלפי אנשים.

לפרחי אין סיבה למהר. אז סגרו, אז מה? זה רק ייתן לו סיבה נוספת לדרוש עוד עובדים, ואולי אפילו לשבות יום-יומיים בגלל "העומס שגדל" על שירות התעסוקה. הוא לא ייתן לגורמים שאינם תחת שליטתו לפרוח - כמו תוכנית סטרייב של הג'וינט, שכבר מטפלת שנים בהשמת מובטלים כרוניים. למה שייתן? הם עוד עלולים להצליח, חלילה, ולחשוף את גודל כישלונו.

תוכנית ויסקונסין נולדה בחטא. הפרטת שירות התעסוקה הגיעה בתחילת הדרך לידיים לא נכונות ולתוכנית יצא שם רע, שדבק בה גם בהמשך. מספר המצדדים בה דומה למספר המתנגדים. הטענה כי המובטלים המשתתפים בתוכנית אינם זוכים לכבוד אנושי בסיסי נשמעת כל העת, אך במקביל נשמעים גם שלל סיפורי שבח והלל. בין אם מדובר בתוכנית שהצליחה ובין אם לא, זו לא הדרך להביא לסיומה.

תוכנית לאומית היא לא גביע לבן שנזרק לפח. בשיטה הקיימת נזרקים מיליוני שקלים מכספי הציבור (ומיליונים רבים עוד ייזרקו, אם דרך דמי אבטלה ממושכים או דרך תוכניות חדשות שייצאו לדרך מי יודע מתי, ושוב יתחילו מאפס). אצלנו הכתובת אולי מרוחה בענק על הקיר, רק שאף אחד לא טורח לקרוא אותה.