ללחוץ על משרד האוצר

>> באופן פרדוקסלי, הולדתו של ארגון ההיי-טק הישראלי מתרחשת בתקופה שבה פועלים לא פחות מארבעה ארגונים אחרים שדואגים להיי-טק הישראלי: שדולת ההיי-טק בכנסת בראשותו של רוברט אילטוב; איגוד תעשיות ההיי-טק (לשעבר איגוד קרנות ההון סיכון הישראלי) בניהולו של אהרון מנקובסקי; איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה הוותיק בניהולו של יהודה זיסאפל; והתאחדות עובדי תעשיות העילית בישראל בניהולם של בצלאל גרינברג ואורן הנר.

בין הארגונים אין אהבה גדולה. בהתאחדות עובדי תעשיות העילית טוענים שבאיגוד תעשיות ההיי-טק הישראלי לא ממש דואגים לעובדי ההיי-טק. בתעשיות האלקטרוניקה והתוכנה מאשימים את איגוד תעשיות ההיי-טק שהוא דורך להם על היבלת ומנסה לפעול בתחומים שלא נמצאים במסגרת אחריותו. בסופו של יום, קיימים כל כך הרבה גופים למען ההיי-טק הישראלי. זה טרנדי וזה מייצר כותרות.



אך מעבר לציניות, עובדי ההיי-טק ותעשיית הידע כולה זקוקים לנציגות חזקה יותר, שתצליח לייצר קבוצת לחץ על מקבלי ההחלטות. הפרדת הכוחות והמאבקים הפנימיים בין הארגונים פוגעת במטרה המשותפת. במשך שנים להיי-טק הישראלי לא היו אבא ואמא. הצבא, העלייה הרוסית, תוכנית יוזמה לעידוד קרנות ההון סיכון והתרבות המקומית יצרו כאן תעשייה מפוארת שבאופן מפתיע כמעט שלא קיבלה עידוד מהממשלה. חשוב שמקבלי מדיניות בישראל יהיו מודעים לבעיות ולחוליים של תעשיית ההיי-טק, ויהיו מודאגים מהם. לעתים נדמה שלמרות מרכזיותו, במשק הישראלי מלבד חבר הכנסת רוברט אילטוב וכמה פקידים במשרד האוצר והתמ"ת, אין מי שבאמת רואה את המגזר לנגד עיניו. המטרה של כל הארגונים הקיימים כיום היא להמשיך ולהפעיל לחץ ציבורי על משרד האוצר כדי שזה ימשיך בגיבוש תוכנית אסטרטגית לתעשיית ההיי-טק הישראלית וימצא ודרכים לעידודה. לא מדובר באינטרסים של קבוצה קטנה ושמנמנה, אלא באינטרס של כל המשק הישראלי.