עיזבו אתכם מ-MBS ,CDS, סאבפריים ושאר השמות המסובכים שהשתרבבו לחיינו הכלכליים בשנתיים האחרונות. השורה התחתונה של המשבר הכלכלי העולמי פשוטה הרבה יותר. למעשה, מביכה בפשטותה. זוהי אותה שורה תחתונה שכל אדם נטול הבנה כלכלית מיישם בחיי היומיום שלו: מי שעובד קשה וחוסך הרבה - מצבו טוב. מי שעובד מעט ומוציא הרבה - מצבו רע. נקודה.
הסערה באירופה ממחישה את הכלל הבסיסי הזה היטב. הגרמנים תמיד היו אומה של עבודה קשה, פריון ושיעור חיסכון גבוהים. החיסכון הגרמני הוא גם שמרני, ומוטה השקעה באג"ח יותר מאשר מניות. לעומת זאת, היוונים, הספרדים והפורטוגזים מעולם לא הצטיינו בשיעורי תעסוקה גבוהים או פריון גבוה. לאנגלו-סקסים - האנגלים והאירים - יש תרבות של עבודה ופריון, אבל במקביל יש גם תרבות של צריכה. מדינות אלה צרכו את עצמן לדעת - בצריכה ישירה ובהשקעות בנדל"ן - וכך פירות העבודה טבעו להם בים של חובות.
התוצאה היא שהענק הגרמני נאלץ כיום לסחוב על גבו את הבטלנים ואת הנהנתנים של אירופה. הם פושטי רגל ופושטי יד, והוא נאלץ לשלם את החשבונות במקומם. הוגן? בהחלט לא. אבל מי אמר שהחיים הם הוגנים?
הגרמנים יכולים לפחות להתבשם בעובדה שהם עוברים את המשבר הזה בהצלחה מרובה, עד כדי כך שיש ביכולתם להושיט יד ולעזור לאחרים. מעמד הגביר של העיירה אף פעם לא הזיק לאיש.
על רקע הלקח הפשטני הזה - עבודה קשה וחיסכון גבוה יעניקו לנו חוסן ויצילו אותנו ממשברים כלכליים - קשה שלא להיות מודאג ממצבה של מדינת ישראל. יותר מדי שביעות רצון עצמית שוררת כאן בשנה וחצי האחרונות, ופחות מדי הכרה בכך שכדי שההצלחה במשבר העולמי הנוכחי לא תהיה חד-פעמית, ישראל חייבת להמשיך ולשנס מתניים. משמע, להמשיך לעבוד קשה ולהמשיך לחסוך יותר מאשר לצרוך. זהו המתכון היחיד שיבטיח כי גם במשבר הבא נוכל לצחוק לכל העולם בפרצוף.
הרבה מזל ולא מעט עקביות
כאשר מנתחים את שורשי ההצלחה של ישראל במשבר הנוכחי מגלים מרכיבים של מזל ושל התנהלות עקבית גם יחד. ההתנהלות העקבית קשורה בעיקר לתחרותיות העצומה של המגזר העסקי בישראל - שמתחרה בשווקים הגלובליים, ולכן לא מרשה לעצמו לנוח לרגע.
ההתנהלות העקבית קשורה גם לתרבות היהודית הביקורתית, שכרוכה בביקורת עצמית בלתי פוסקת. לביקורתיות הזאת יש מחיר פנימי כבד של פגיעה בהזדהות עם המדינה ועם ערכיה, אבל לביקורת יש גם יתרון עצום: היא מניעה את החברה הישראלית שלא להסתפק במצב הקיים, לנוע קדימה ולהשתפר כל הזמן.
המזל הוא שהמשבר הכלכלי הקשה שבו שקעה ישראל בתחילת שנות ה-2000 (המיתון של האינתיפאדה השנייה), אילץ את המדינה לקצץ בתקציב, להקפיא את השכר במגזר הציבורי, לייעל מאוד את פעילות המגזר העסקי שלה, לנקוט משנה זהירות במדיניות האשראי הבנקאי ולהגדיל את החיסכון במידת האפשר. בדיעבד, התגובה הישראלית למיתון הקודם איפשרה צמיחה מהירה בין 2005 ל-2008, וגם העניקה לישראל את החוסן הכלכלי שאיפשר לה לצלוח את המשבר הכלכלי העולמי.
היכן ישראל היתה עומדת אלמלא חוותה משבר קשה חמש שנים קודם למשבר העולמי? קשה להשיב על כך, מכיוון שקשה לזהות הפנמה מספקת של לקחי המשבר. הצורך בשמירה על איזון תקציבי ובהקטנה של החובות הלאומיים - שני האמצעים החשובים ביותר בהבטחת חוסן כלכלי - נותרו עדיין בגדר ערכים שרק מעטים מחזיקים בהם. פרט לקומץ כלכלנים שהפנימו זאת, קשה לראות כי תרבותית הפנימה ישראל את החשיבות של התנהלות כלכלית אחראית לטווח הארוך.
יש לישראל בסיס אמיתי להצלחה כלכלית מתמשכת - התחרותיות העצומה וחוסר השקט הפנימי, שמניעים תהליכי שיפור מתמידים - אבל יש לה גם נטייה לנוח על זרי הדפנה ולאבד את האחריות המקרו-כלכלית. הלקח האירופי, גם של מדינות משגשגות ומצליחות כמו אירלנד, צריך ללמד אותנו שאסור לנוח על זרי הדפנה. אף פעם.