כאן גרה בכיף משפחת דנקנר

כמה ימים לאחר שנעצר איש העסקים דני דנקנר בחשד לעבירות מרמה והפרת אמונים, נפל דבר בעתלית. למרות ההאשמות החמורות של המשטרה, החליטו כמה מתושבי היישוב להתאגד ולהוביל מהלך לתמיכה בתושב היישוב לשעבר. בין היתר, הועלתה הצעה להפגין מול בתי המעצר לטובתו של דנקנר. דנקנר הוא אמנם לא אושיה פוליטית, אבל הוא ללא ספק אחת הדמויות הדומיננטיות בעיירה הקטנה. אפשר לשער שאם היה צריך להתמודד בבחירות מקומיות או אזוריות, הוא יכול היה אפילו לזכות בהן. לכאורה, התמיכה והמעורבות של הדנקנרים בעתלית - יחד עם העובדה שהיא נהנית מחוף ים צמוד ומאתרים היסטוריים וארכיאולוגיים ייחודיים - היו אמורות להפוך אותה לעיירת תיירות שוקקת. ואולם נראה כי מי שנהנו מעתלית עד כה היו בעיקר בני משפחת דנקנר.



מפגש בלתי אמצעי עם תושבי העיירה הצפונית לא מותיר מקום לספק. מי ששולטים כאן הם לא ראש המועצה או חברי הוועדות השונות - אלא בני משפחת דנקנר. על פיהם, כמעט תמיד, יישק דבר.



"דני הוא בחור טוב ואני מאחל לו שייצא זכאי, אבל ללכת להפגין? לא צריך להגזים", אומר תושב היישוב, שמוודא ששמו לא יצוין בכתבה. "אני עוד רוצה לעבוד במדינה הזו", הוא מסביר. "ומשפחת דנקנר חולשת על כל תחום כאן: על הנדל"ן, על התשתיות ועל התקשורת".



"משפחת דנקנר מקסימה. הם אנשים טובים וצנועים", אומרת ציונה גולקו, 49, תושבת המקום. "הם עזרו רבות לתושבי עתלית ואפילו תרמו לנזקקים, לנשים גרושות ולחד הוריות. אם תשאלי פה אנשים - כולם יעידו שמשפחת דנקנר עזרה להם. הם פתוחים, תמיד אומרים שלום ברחוב, נגישים לכל אדם ואפשר לשוחח אתם".



"משפחת דנקנר תומכת בפעולות שונות ביישוב", מסביר תושב אחר שביקש גם הוא להישאר בעילום שם. "היא נותנת לנזקקים אוכל ומוצרי חשמל, ותרמה ליישוב גם בכך ששילמה משכורות לעובדי מועצה בעת הצורך. המקום הזה הוקם בעזרתם".



הדנקנרים סייעו לתושבים גם באמצעות שני מפעלים הממוקמים ביישוב: האחד הוא מפעל תעשיות מלח לישראל, המשתרע של שטח של 1,200 דונם, שהיה בשליטת דני ואלון דנקנר ונוהל על ידם עד 2007, וכיום הוא בשליטת שרי אריסון. עם זאת, למשפחת דנקנר עדיין נוכחות בחברה: אלון דנקנר משמש כיו"ר דירקטוריון תעשיות מלח. השני הוא מפעל כרמל כימיקלים, המתפרש על שטח של 50 דונם, ונמצא בשליטת דוד דנקנר ובנו גיל. האחרון משמש גם כיו"ר הדירקטוריון.



עם העובדים שמעסיקה כרמל כימיקלים מקרב תושבי עתלית נמנית גם רעייתו של מוטי לוגסי, יו"ר הוועד המקומי של עתלית.



כשל תכנוני מתמשך



למשפחת דנקנר, שנכנסה לעתלית בשנות ה-50 עם רכישת תעשיות מלח מהמדינה, זרועות ארוכות ביישוב. היא מעסיקה את תושבי המקום, מביעה תמיכה בראשי מועצה ובמקרים מסוימים אף מימנה משכורות של עובדים כשהוועד המקומי נקלע לגירעון. גם בתחום הנדל"ן היא נתנה אותותיה: הרחיבה בתים שלא כחוק, הקימה קונסוליות, הובילה תוכנית בנייה רחבת היקף והשפיעה על התוכנית הכוללת שעתידה לחול על הישוב.



במאה ה-13, בתקופה הצלבנית, דווקא הצליחה עתלית לבלוט ולשגשג ואף נבנה בה מבצר צלבני, מעוזם האחרון של הצלבנים בארץ ישראל; אלא שבמאות שחלפו מאז - ובעשורים האחרונים בפרט - היא רחוקה מימי תפארתה. האוכלוסיה שבה היא ברובה במצב סוציו-אקונומי נמוך עד בינוני ושרידים שבה מתקופת ארץ ישראל הקדומה לא טופחו: המבצר הצלבני כלוא שנים בשטח צבאי ואין אליו דרכי גישה; המפרץ הימי השני בגודלו בישראל, שבו שרידים ליישובים קדומים, אינו מנוצל שכן שוכן בו בסיס קבע של שייטת חיל הים; ובריכות מלח טבעיות, שנהנות מקינון של עופות ים - כגון פלמינגו, שחפית וסייפנים - כלואות בין המפעלים ועתיד להיבנות עליהן פרויקט מגורים.



אתרים נוספים הם החווה החקלאית אהרונסון ששימשה כמוקד למחתרת ניל"י בעת הכיבוש הטורקי, כפרים פרה-היסטוריים על קרקעית הים, בארות מים שנמצאות מתחת לפני הים, מחנה מעפילים ומחצבות אבן, שמהן נבנתה, בין היתר, עיר הנמל קיסריה. "בתכנון נכון אפשר היה להפוך את עתלית לאחד ממוקדי התיירות הטובים ביותר בישראל ובמזרח התיכון", אומר גדעון בצלאל, יו"ר כחול וירוק, עמותה לאיכות הסביבה בחוף הכרמל. "אבל בפועל, תוכניות שונות גרמו לכשל תכנוני מתמשך, שהפך את היישוב לעיירת עולים. אף אחד לא חשב איך לפתח את היישוב ובלי יד מכוונת הוקמה מושבה, שנהפכה לעיירה ובשנות ה-50 לשיכוני עולים, עם פזורות של שכונות וילות יוקרתיות לצד קיבוצים בסביבה.



"הפיתוח נעשה ללא ראייה לטווח ארוך וללא כל היגיון", ממשיך בצלאל. "מדובר בבליל של כל מיני שליפות מהמותן. התוצאה היא יישוב על רכס כורכר שבינו לבין הים יש רשימה ארוכה של חוצצים, ולכן אי אפשר להגיע אל החוף. הצבא, שקיבל בזמנו את השטח, סגר את האזור לצורך אימונים והפך אותו למצבור של תחמושת לתעשיות צבאיות. במקביל הוקם מפעל כרמל כימיקלים שמזהם את הים ואת האוויר, וכך כל המשאבים והיתרונות של היישוב כלל לא מנוצלים".



שיטוט בעתלית מעלה כי אכן מדובר ביישוב מפוספס. מצד אחד, ניכרים בו מאפיינים המזכירים עיירת פיתוח משנות ה-70, ומצד שני, פזורות מסביב וילות יוקרה, כמו גם קונסוליות של המדינות חוף השנהב ונמיביה. על השתיים האחרונות שולטים ביד רמה בני משפחת דנקנר.



התחושה המתקבלת היא של יציר כלאיים: יישוב שמנסה להיות מתקדם, אך התשתיות בו לא התפתחו, הכבישים צרים מאוד והמדרכות אינן תמיד בנמצא. עתלית, כך נדמה, נמצאת על התפר שבין מחנה פליטים ליישוב וילות. זוהי עיירה מעורבבת, הכוללת נתמכי סעד כמו גם משפחות המתגוררות בבתים דו-משפחתיים ובשכונות וילות חדשות, שמחיריהן יכולים להאמיר לכ-4 מיליון שקל.



עוד מפתיע לגלות כי עתלית נעדרת מרכזים מסחריים. תתקשו גם למצוא בה סופרמרקט, מסעדות או בתי קפה. במקום זאת, מלווים את באי המקום קולות של פיצוצים וריחות כימיים. "תראי את התריסים שלי", אומרת סמדר בן-דוד, המתגוררת בעתלית 27 שנה סמוך למפעל ולתחנת הרכבת. "אני מנקה את התריסים, ויום למחרת כבר מופיעים עליהם הגרגרים השחורים הקטנים שמגיעים מהמפעל. זה לא אבק, זה משהו אחר. הילדים שלי, שלושתם, סובלים מקוצר נשימה מגיל שנה וחצי. בערב יש ריח מסריח של ביצים סרוחות, זה בא בגלים גלים. בימות החום, שלא נדבר, אי אפשר לשבת במרפסת".



מה עם הדנקנרים - הם לא עוזרים? התושבים מדברים על כך שהם תורמים רבות ליישוב.



"אולי בעבר הם תרמו המון, מכונת כביסה לנזקקים או אוכל, אבל כיום כולם בצרות".



הבית מיועד להריסה



לא רק באנשים החיים בעתלית שולטת משפחת דנקנר - אלא אפילו במתים. הדרך לבית העלמין של עתלית רצופה מהמורות, היות שהכניסה היחידה למקום היא דרך השער של חברת תעשיות מלח. רק לאחר שמטרת הנסיעה הובהרה לשומר בכניסה, מותרת הכניסה לבית העלמין. "לא ידוע לי על מקרים שבהם נמנעה כניסה של תושבים לבית הקברות", מסבירה תושבת המקום ד"ר דורית קניאגין, החברה בוועד המקומי. "אבל הם בהחלט עושים בעיות לחברי ארגונים סביבתיים או לתושבים שהתמהמהו בדרך, הסתכלו על בריכות המלח או על מפעל כרמל כימיקלים. אלה נדרשו תמיד להאיץ את הנסיעה.



"במקרים קיצוניים יותר, כשחשדו במטרת הנסיעה של אנשים, לא התאפשרה הכניסה אלא רק לאחר התערבות של מנהלי החברות ואף של המשטרה. על אף שלרוב אין בעיה להיכנס לבית העלמין, הרי שזה אבסורד שלמקום ציבורי כמו בית עלמין אנו נדרשים להציג את עצמנו, את יעדנו - ולעבור דרך שומר של חברות פרטיות".



משפחת דנקנר ביססה את מעמדה בעתלית לאחר שאב המשפחה, אברהם דנקנר, החל לנהל את תעשיות מלח לישראל בשנות ה-50. החברה, שנחשבת עד היום ליצרנית המלח המובילה בישראל, התרחבה בשנות ה-70 גם לאילת. בחלוף השנים נכנסה תעשיות מלח גם לתחום הנדל"ן בישראל ובחו"ל, ובהמשך גם לתחום התקשורת והתשתיות. את הקפיצה הגדולה עשתה המשפחה ב-1997, כשרכשה מהמדינה - יחד עם תד אריסון - את גרעין השליטה בבנק הפועלים.



מי שהובילו את המהלך היה דני דנקנר, בנו של אברהם, ובן דודו, נוחי דנקנר. הרכישה של מניות בנק הפועלים נעשתה כנגד ערבות על האדמות של בריכות המלח בעתלית ובאילת, שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל. עם זאת, הן הוחכרו למשפחה לצורך הפקת המלח. המהלך נעשה על ידי שינוי ייעוד הקרקע של הבריכות מחקלאית לתעשייתית, מה שהעלה את ערכה ואיפשר למשפחת דנקנר לקבל אשראי גבוה של 1.4 מיליארד שקל לצורך רכישת השליטה בבנק. במקביל פעלה המשפחה כדי לשנות את ייעוד הקרקע למגורים וכדי לבנות אלפי דירות על בריכות המלח. על אף שייעוד הקרקע לא שונה, הפוטנציאל במקום העלה את ערך הקרקע. כך, נחתמו הסכמים שגילמו את פוטנציאל העלייה בערך הקרקע.



דני דנקנר חשוד כי בהיותו בעל השליטה בחברת תעשיות מלח לישראל נתן, בין היתר, שוחד ליו"ר מינהל מקרקעי ישראל דאז, יעקב אפרתי. בתמורה, התחייב לכאורה מינהל מקרקעי ישראל להעניק למשפחה זכויות מופלגות באדמות חברת המלח בעתלית.



חלק מבני משפחת דנקנר נותרו להתגורר בעתלית, ואילו אחרים עברו להתגורר במהלך השנים במושב כרם מהר"ל או שנשארו בחיפה, עיר הולדתם. בין אלה המתגוררים בעתלית נמצאים דוד דנקנר, דודו של דני דנקנר, אלון דנקנר וגיל דנקנר. כמו כן מתגוררת במקום, בווילה ברחוב מלח הארץ, גרושתו של דני דנקנר, שושנה. מדובר בווילה שהרחבתה נעשתה ללא היתר בנייה במתחם חברת תעשיות המלח. דני דנקנר, המגיע לביקורים תכופים בעתלית כדי לשהות בקרבה לילדיו, שוכר בית קיט באזור לשם כך.



את שטח הווילה רכש דני דנקנר מחברת תעשיות מלח. בהמשך הוא הרחיב שטח בנוי של כ-50 מ"ר בלבד, ששימש קודם לכן למגורים של עובדי חברת המלח - לכדי וילה ענקית הכוללת יקב ומגרש טניס, ומתפרשת על פני כ-600 מ"ר בנוי. תושבי עתלית, ביחד עם התנועה לאיכות השלטון, טענו כי הווילה הוקמה על שטח שיועד לתעשייה - ולכן לא ניתן לקבל עבורו היתרי בנייה. ואולם דנקנר, שנתמך בזמנו על ידי ראש המועצה האזורית חוף הכרמל כרמל סלע, קיבל ב-2003 אישור בדיעבד להרחבת הבנייה מהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חוף הכרמל.



תושבי המקום הגישו ערר לוועדת הערר המחוזית של חיפה וזו קבעה כי לא ניתן לאשר בדיעבד את בקשתו של דנקנר, אלא אם כן יגיש תוכנית מפורטת לוועדות התכנון. במהלך השנים רכשו בני משפחת דנקנר בית קיט בקיבוץ נווה ים בתחום של כ-100 מ"ר מקו הים. הבית, שנבנה שלא כחוק, מיועד להריסה לפי תוכנית המתאר החדשה.



אלון דנקנר משמש גם כקונסול כבוד של רפובליקת חוף השנהב. הקונסוליה שוכנת בבית מושכר ברחוב הסלע ביישוב, ששופץ בשנה האחרונה בעלות של כ-500 אלף שקל. במקום מתגורר דנקנר עצמו, שנהנה מתנאים של קונסול, לרבות רכב שבו לוחית רישוי קונסולרית. גם בן דודו, גיל דנקנר, הוא קונסול כבוד - של מדינת נמיביה שבדרום מערב אפריקה. ענייני הקונסוליה מנוהלים על ידי גיל דנקנר מהבית שברחוב דרך יונה 8, בצמוד לבית אביו באותו הרחוב.



"אין שום פסול בכך שיש ביישוב נציגות קונסולרית", אומרת קניאגין. "ההפך. הדבר אולי אף מעלה את ערך היישוב. עם זאת, העובדה שבמשפחה אחת יש שני מנהלי קונסוליות, מעידה על נוכחותה האינטנסיבית בישוב. בהמשך, כשאותם אנשים מבקשים בקשות, קשה להגיד להם לא".







שלטו במועצה



עד איחוד הרשויות ב-2003 בין המועצה המקומית עתלית למועצה של חוף הכרמל, סבלה עתלית מניהול כושל ומגירעונות. בני משפחת דנקנר נחלצו לטובת היישוב. "משפחת דנקנר התערתה ביישוב בכל רמ"ח אבריה", מסר חבר ועד לשעבר במועצה המקומית עתלית, "והעניקה עזרה לתושבי היישוב בשיתוף עם לשכת הרווחה".



חבר ועד נוסף מציג פן אחר לדברים: "אלון ודני דנקנר שלטו על מה שקורה במועצה. בבחירות אליה הם גייסו את כלי הרכב שלהם כדי להביא בעלי זכות הצבעה שהתגוררו הרחק מעתלית, בקריית שמונה או בטבריה. גם אהוד אולמרט הופיע פעם בכנס הבחירות במעגן מיכאל של יו"ר המועצה הקודם, מרדכי עמר, כשזה התמודד על סגנות ראש המועצה בעתלית. תמהתי מה מביא שר בכיר בממשלת ישראל לבחירות קיקיוניות בעתלית".



"מאז ומעולם היו קשרים טובים בין חברי המועצה וראש המועצה לבני משפחת דנקנר", מוסיף מקור אחר. "למעשה, הדברים התנהלו כאילו עתלית שלהם".



הקשר בין משפחת דנקנר לראשי המועצה החל עוד לפני כהונתו של מרדכי עמר כראש מועצת עתלית. עמר, שכיהן בתפקידו זה עד 2003, היה חבר בפורומים לתכנון ולבנייה שדנו בבקשתה של משפחת דנקנר לאפשר בנייה בשטח בריכות המלח.



הקשרים החברתיים אף הולידו מינוי בבנק הפועלים: ב-2005 מונה עמר לתפקיד ניהולי בחברת שירותים וניקיון שעבדה עם אגף הלוגיסטיקה בבנק. בתפקידו קיבל עמר מכונית חדשה והטבות שכר, אף שהתייצב לעבודה רק שליש מהזמן. בקיץ 2006 עזב את תפקידו, ובמהלך כל התקופה - הן בזו של עמר בתפקידו ובהמשך בזו של כרמל סלע כיו"ר ראש המועצה המקומית - נטו להתעלם ראשי הרשויות מחריגות בנייה משמעותיות שביצע דנקנר בעתלית.



הקשרים בין בני משפחת דנקנר לאישים פוליטיים חרגו מהמועצה המקומית עתלית, והיוו בסיס להתקדמות המשפחה בענפים השונים. אלון דנקנר נחשב לרוח החיה מאחורי קשרי הדנקנרים לאישים פוליטים בעלי השפעה. הוא ידוע כמקורב של בנימין נתניהו, דוד לוי ומשה קצב, שאף היה דירקטור בחברת תעשיות מלח בתקופתם. את ביתו של דנקנר פקדו בזמנו גם אנשי ש"ס: מקורבים של אריה דרעי, מחותנים של הרב עובדיה יוסף וח"כ דוד טל, שהיה אז יו"ר ועדת הכלכלה.



במשך שנים הזמין אלון דנקנר אישים רבים למסיבות שהתקיימו בסופי שבוע בבתיהם של בני המשפחה השונים. המפגשים כללו שעות ארוכות של דיג, רכיבה על טרקטורונים וטעימות נוספות מהחיים הטובים בצל קורתם של הדנקנרים. בין היתר, נכחו במפגשים אנשי משטרה כיוסי לוי, ראש אגף החקירות לשעבר; אביטל למברסקי, שהיה ראש מפלג במשטרת חיפה ונהפך לחוקר פרטי מבוקש בקרב האלפיון העליון; הניצבים לשעבר דוד צור ויעקב גנות; ורב ניצב לשעבר משה קראדי.



התכנון הלקוי של העיר קשור גם הוא, כך נראה, למשפחת דנקנר. לצורך שינוי ייעוד הקרקע של בריכות המלח למגורים, שכרה משפחת דנקנר את האדריכלית נעמה מליס, לשעבר שותפתו של שמאי אסיף, מנהל התכנון במשרד הפנים. בהמשך, מונתה מליס ללא מכרז למתכננת היישוב עתלית על ידי יו"ר המועצה האזורית חוף הכרמל, כרמל סלע, שנחשב מקורב למשפחת דנקנר.



מליס, שעבדה קודם לכן עבור הדנקנרים וביקשה לשנות את ייעוד הקרקע של הבריכות למגורים כך שייבנו שם בעתיד אלפי יחידות דיור, היא זו שגם תיכננה את התוכנית האסטרטגית ליישוב עתלית - ובינואר 2006 הגישה תוכנית תחת הכותרת "הפיכת בריכות המלח למרכז העירוני של היישוב עתלית". תמורת עבודתה ומשימות נוספות שביצעה קיבלה כ-300 אלף שקל מכספי המועצה.



"עצם זה שראש מועצה בא ולוקח את אותה מתכננת שנשכרה עבור משפחת דנקנר, ממנה אותה ללא מכרז ומשלם לה כדי לתכנן תוכנית אסטרטגית לעתלית - הוא עניין תמוה. יש פה ניגוד עניינים", אומרים מקורות בעמותת כחול וירוק. נכון להיום, ממשיכה המשפחה לקדם תוכנית ביחד עם אריסון, עם איש העסקים יצחק תשובה ועם יזמים פרטיים לבנייה של 216 דירות יוקרה בשטח הצמוד לבריכות המלח.



48 מיליון שקל פיצויים



בני משפחתו של דני דנקנר מחזיקים בחברת כרמל כימיקלים. מי שהקים וייסד את החברה הוא דודו של דני, דוד דנקנר, בן 82, כימאי בהשכלתו ואחת הצלעות המוכרות פחות במשפחה. מפעל כרמל כימיקלים ריכז את מרבית הבעיות שגרמו נזק לעתלית, ולכן נלחמו בו הארגונים הסביבתיים לאורך השנים. את המלחמה הם החלו ב-2004, כשהועלו טענות שהמפעל מייצר חומרים מסוכנים ופולט דרך הארובות חומרים מסרטנים לכאורה, כגון אמוניה, פורמלין ואצטון.



בנוסף, נטען כי המפעל מזרים שפכים לבריכות האידוי ובמקרים שבהם היה המאגר מלא - החומרים הוזרמו אל מחוץ למאגר בסתר - זיהום שחילחל למי התהום. כמו כן הועלו טענות בנוגע לרמת רעש בלתי נסבלת העולה מהמפעל ולבנייה שלא כחוק - יותר מ-5,000 מ"ר בנוי - שנעשתה במקום.



המלחמות שניהלו הארגונים הירוקים במועצה האזורית חוף הכרמל ובבתי המשפט במטרה להעתיק את המפעל ולשנות את ייעוד הקרקעות למגורים - עוד לא הובילו לשינוי בשטח. בין היתר מתנהלת בימים אלה תביעת פיצויים נגד המפעל בהיקף של כ-48 מיליון שקל.



"עתלית לא צריכה להיות פח האשפה של המדינה", אומר יו"ר עמותת כחול וירוק. "תושבי עתלית סובלים מזיהומי אוויר כתוצאה מפעילות מפעל הכימיקלים, ואין לו מקום בתוך יישוב קטן כזה. אנו פועלים זה שנים להעתיקו למקום אחר ומקווים שתוכנית המתאר החדשה, שנמצאת כעת בהתהוות, תיצור הזדמנות לפנותו".



"אנחנו סובלים ממסוף התמלחות של חברת המלח, היות שבפועל משאיות ענק עוברות ברחובות הצרים של היישוב, ומעבירות את שפכי התמלחות", מוסיפה קניאגין, "שתי החברות, כרמל כימיקלים וחברת מפעלי המלח, נדרשות בסלילת כביש עוקף, כדי למנוע מעבר של משאיות בשטח היישוב עצמו. זה הרי לא הגיוני שכל היישוב ייהפך לאזור תעשייה. תמוה בעיני שגברת אריסון, שמצטיירת כפעילה ירוקה, נושאת באחריות להפרת השלווה, רמת ואיכות החיים של תושבי המקום".



תגובות



תגובת המועצה האזורית חוף הכרמל בהתייחס לסוגיית ביתו של דני דנקנר ברחוב מלח הארץ: "לדני דנקנר וילה פרטית ובמהלך השנים הוא ביצע תוספות בנייה שונות. הוועדה המקומית אישרה לו את הבנייה במהלך 2003 אך הוא לא העביר בקשה לקבלת היתרי בנייה. בהמשך הוועדה המקומית חידשה את החלטתה במהלך 2008. על החלטה זו הוגש הערר, אשר נידון פעמיים ובפעם השנייה בוטלה החלטת הוועדה המקומית. על כך הוגשה מטעמו של דנקנר עתירה מינהלית, והנושא עדיין תלוי ועומד בבית המשפט".



בעניין הבית בנווה ים: "את הבית רכש דנקנר לפני כחמש שנים, כחלק מכפר נופש שהיה שייך לקיבוץ נווה ים. הבית נבנה ללא היתרי בנייה ובחריגה היות שהוקם בתחום ה-100 מטר מחוף הים. הבית מסומן וישנה תוכנית עתידית לנווה ים המייעדת את הבית להריסה".



בעניין כרמל כימיקלים: "למפעל לא ניתן אישור לרישוי עסקים היות שהדבר תלוי בתנאים שהמשרד להגנת הסביבה הציב לחברה, וזו עוד לא מילאה את התחייבויותיה. תוכנית מתאר מחייבת לסלול כביש עוקף, כך שהמשאיות לא יעברו דרך היישוב. בשבוע האחרון אסרנו על החברה להוביל חומרים מסוכנים בשטח היישוב ביום. אנו עומדים על כך שהתנאי להסדרת עבירות הבנייה יהיה סלילת כביש עוקף.



"בפני המועצה האזורית חוף הכרמל הוצגה תוכנית רעיונית להעתקת המפעל ובמקום זאת לשנות את ייעוד הקרקע מתעשייה למגורים. המועצה תומכת בהוצאת המפעל מהמקום, אך לפי התוכנית שהוצגה בפנינו, במקום מתוכננים להיבנות מבנים בני שמונה קומות במערב עתלית. דבר זה לא יעלה על הדעת, היות שהתוכנית סמוכה לבריכות המלח שמיועדות לשמורת טבע ולחוף הים".



תגובת שרי אריסון, בעלת השליטה בתעשיות מלח לישראל, בעניין שפכי התמלחות:"מסוף התמלחות של חברת תעשיות מלח פועל על פי כל ההיתרים והאישורים הנדרשים, לרבות אישור המשרד לאיכות הסביבה - שאף מפנה לחברה לקוחות לצורך פינוי התמלחות. חברת תעשיות מלח אינה מחויבת לבנות כביש עוקף. למעשה, בהתאם לתוכנית 'מכ/196', החובה לסלול כביש עוקף הוטלה על יוזמי הבנייה, נשוא התוכנית האמורה, ואלה אינם קשורים כלל וכלל לחברת תעשיות מלח. נושא זה אף הובהר בעבר לוועדה המקומית וליועציה המשפטיים".



תגובת כרמל סלע, יו"ר המועצה האזורית חוף הכרמל:"עתלית סבלה מגירעונות לאורך שנים, אך בתקופה שלי כיו"ר המועצה האזורית הצלחנו לאזן וליישר קווים".



משפחת דנקנר תורמת כספים רבים לתושבים ולמועצה, ושילמה גם בעבר חלק ממשכורות העובדים, מה יש לך לומר על זה?



"בני משפחת דנקנר לא תמכו בי ולא תרמו לי. הם תושבים בעתלית, ואני מכבד אותם, כמו שאני מכבד כל תושב. משפחת דנקנר לא עשתה שום דבר מבחינתי שמנוגד לחוק".



אתה אומר שאתה מתייחס לבני משפחת דנקנר כמו לכל תושב, אבל בקדנציה שלך אושרו חריגות בנייה משמעותיות לביתו של דנקנר עצמו.



"אני לא מתעסק אתם. יש לי יועץ משפטי ומהנדס ועדה, ואני לא רוצה להיכנס לנושא הזה. הכל נעשה בהתאם לחוק".



מה לגבי מינוי האדריכלית נעמה מליס, שנעשה על ידך?



"מי שהביא והמליץ על נעמה מליס היה מהנדס המועצה, שהכיר את יתרונותיה. אני קיבלתי את ההמלצה".



את תגובתו של מרדכי עמר, לשעבר יו"ר המועצה המקומית עתלית, אי אפשר היה להשיג. בתגובה שהעביר ל-themarker בינואר 2008 בעניין המינוי בבנק הפועלים, מסר: "את העבודה עשיתי כטובה לחבר, שהיה צריך מישהו בתפקיד מפקח בחברת ניקיון. עזבתי מרצוני הטוב את התפקיד".



תגובת האדריכלית נעמה מליס בנוגע לשינוי ייעוד בריכות המלח ומינויה למתכננת היישוב עתלית: "משרדה של נעמה מליס נשכר על ידי חברת המלח לצורך מתן חוות דעת בדבר השימוש המיטבי לשטח שבבעלות החברה ובחינת כיווני פיתוח. המשרד לא נשכר לצורך שינוי ייעוד ולא טיפל בנושא זה מול רשויות התכנון. המשרד נשכר על ידי המועצה האזורית לצורך הגשת התנגדות לתוכנית מתאר מחוזית 6. שכירת שירותים אלה אינה מחייבת מכרז. למשרד אין כל ידיעה בדבר קשר או קרבה בין יו"ר המועצה חוף הכרמל, כרמל סלע, למשפחת דנקנר".



תגובת עו"ד יוסף בנקל, בשם משפחת דנקנר: "הניסיון להציג באור שלילי את מערכת היחסים הטובה שבין היישוב עתלית לבין חברת המלח, שראשיתה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, חסר יסוד וחוטא לאמת. מערכת יחסים טובה זו המשיכה אף בשנות ה-50 של המאה הקודמת לאחר כניסתם של בני משפחת דנקנר המורחבת, ובהם בני משפחתו של המנוח אברהם דנקנר, לחברת המלח. חברת המלח שילמה ומשלמת, כמצוות הדין, את חיובי הארנונה המושתים עליה, כפי שעושים יתר תושבי עתלית. השימוש שנעשה בכספים אלה אינו בשליטתה של חברת המלח והניסיון 'לצבוע' את תשלומי הארנונה של חברת המלח (בהבחנה מתשלומי הארנונה של יתר תושבי עתלית) הינו חסר יסוד ואבסורדי.



"אשר למר מרדכי עמר, אשר שימש כראש מועצה בעתלית, נבקש להבהיר כי הקשר היחיד שהתקיים בין מר עמר לבין חברת המלח, ולא בינו לבין משפחת המנוח אברהם דנקנר כפי שציינתם, הינו קשר מקובל בין ראשי המועצה המקומית לדורותיהם לבין אחד המפעלים והמעסיקים הגדולים שבתחום שיפוט המועצה.



"הניסיון לקשר בין 'הקשר המיוחד', כביכול, שבין מר עמר לבין בני המשפחה בהקשר של שינוי תוכניות בניין עיר בשטח בריכות המלח, הינו יותר ממגוחך, שכן למיטב ידיעתנו, ב-30 השנים האחרונות לא נעשה שינוי בתוכנית בניין עיר החלה על שטחי חברת המלח בעתלית.



"את השאלה האם מר עמר הועסקת בתפקיד כלשהו לאחר סיום כהונתו במועצה יש להפנות למר עמר ולחברה שבה הועסק.



"ההתייחסות לבית משפחת דנקנר בעתלית ולמסיבות שנערכו בו, כביכול, על ידי מר אלון דנקנר אף היא תמוהה, נוכח העובדה שלמר אלון דנקנר אין ביישוב עתלית לא אחוזה ולא בית. אלון דנקנר התגורר לפני כ-20 שנה בבית שכור ביישוב ושב להתגורר בעתלית לפני כשלושה חודשים, אף הפעם בבית שאותו הוא שוכר. כמו כל אדם אחר, ערך מר דנקנר ב-20 השנים האחרונות כחמישה-שישה אירועים, אליהם הוזמנו מאות מוזמנים הנמנים עם ידידיו, ואולם אירועים אלה לא נערכו בעתלית. אשר לנכס ברחוב מלח הארץ בעתלית, מדובר בנכס שמר דני דנקנר אינו מתגורר בו זה שנים. נכס זה קיבל היתר בנייה ונבנה כדין, באישור הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. בעקבות תסבוכת ביורוקרטית וטעויות טכניות שנפלו בהתנהלות הוועדה המקומית בשנות ה-50 וה-70, כמו גם שינוי תחומי שיפוט בין שתי ועדות מקומיות ואובדן חלק ניכר מהמידע הנוגע למבנה, נתבקש מר דנקנר להביא לאישור הוועדה המקומית בקשה ללגליזציה של תוספות בנייה שעניינן חצר הנכס והגדר סביבה.



"ב-2003 אישרה הוועדה המקומית את הבקשה. לאחר שהסמכות עברה לידי הוועדה המקומית חוף הכרמל, ועקב אובדן חלק מהתיק, דרשה הוועדה המקומית שתפורסם הודעה על 'הקלות'. לאחר הפרסום נדונה הבקשה שנית ואושרה באוגוסט 2007. על החלטה זו הוגש, שלא כדין ובאיחור, ערר ובעקבות המלצת ועדת הערר הסכימו העוררות כי הוא יידחה. לאחר זמן חזרו בהן העוררות, ועדת הערר חרגה מסמכותה ודנה בעניין מחדש. כנגד החלטה זו הוגשה עתירה מינהלית. בדיון שהתקיים בעתירה זו ביקש בית המשפט המחוזי בחיפה לקבל, ראשית לכל, את התייחסות המדינה לטענה כי ועדת הערר חרגה מסמכותה שעה שחזרה בה מהחלטתה לדחות את הערר.



"כאמור אני בדעה כי החלטת ועדת הערר מוטעית, ואולם מכל מקום אין בה כדי להצביע על כך שמר דנקנר או מי מבני משפחתו נהגו שלא כשורה - אלא על התנהלות ביוורוקרטית קלוקלת וטעונת תיקון מצד גופי התכנון".



תגובת גיל דנקנר בעניין כרמל כימיקלים ויו"ר הוועד בעתלית: "אתם נוטים לשכוח את העובדה כי ד"ר דוד דנקנר הינו מחלוצי התעשייה בישראל, שהחל דרכו כמפקד טייסת הנגב במלחמת העצמאות ולאחריה השלים את לימודי הכימיה (ד"ר לכימיה) בארה"ב. חדור ציונות הוא חזר לישראל ונקרא על ידי פנחס ספיר המנוח להירתם להקמת התעשייה הכימית בישראל. כך שהמפעל קיים באותו מקום זה 50 שנה והוא מעסיק והעסיק דורות של עובדים. היעדר תכנון ארוך טווח במדינה הוביל לבניית מגורים בקרבת המפעל ולא הפוך. המפעל אינו מייצר חומרים מסוכנים. תנאי איכות הסביבה משתנים כל העת והחברה משקיעה מיליונים בעדכון התנאים. במפעל אין בריכת אידוי והמפעל ודאי שאינו מזרים שפכים למקום כלשהו. המפעל לא שינה תהליכי ייצור או מכונות, כך שסוגיית הרעש אינה קיימת. יחד עם זאת, בשל התהליכים והשינויים התרבותיים, החברה קשובה לפניות ומתייחסת אליהן תוך אחריות חברתית הגם שזו לא תמיד מוצדקת או נכונה. המפעל נבנה כדין ב-1964-1956 והטענה אחרי כ-50 שנה על אי חוקיות המבנה אין לה אחיזה במציאות.



"בעניין יו"ר הוועד בעתלית ורעייתו שמועסקת במקום - יו"ר הוועד מכהן לכל היותר שנתיים ורעייתו עובדת בחברה יותר מ-15 שנה. הניסיון ליצור זיקה בין השניים עולה לכדי פגם מעוות והכפשה מיותרת. בעניין סלילת כביש עוקף במפעל - המפעל לא מחויב לסלול את הכביש המדובר, אך החברה פועלת ליצירת פתרון לסוגיה זו".