הכלכלן אלברטו ריקארט: "ספרד היא איש מת מהלך"

"אם לא נעשה דבר, אנחנו הבאים בתור אחרי יוון ופורטוגל. ספרד מתקרבת לאסון שיתרחש בשלוש השנים הקרובות, לכל היותר חמש. מכיוון שהממשלה לא מעוניינת בדבר חוץ מלהישאר בשלטון - אין מי שיעצור את זה", כך אומר הכלכלן הספרדי אלברטו ריקארט, מייסד העיתון המקוון בספרדית "ליברטד דיחיטל" ואחד הכלכלנים הידועים במדינה. באפריל 2009 פירסם המגזין "אקונומיסט" כתבה שבה כינה את כלכלת ספרד "האיש החולה של אירופה". שנה לאחר מכן, בשעה שדירוג האשראי של ספרד נחתך על ידי סוכנות הדירוג s&p והיא מאיימת להיקלע למשבר כלכלי חמור יותר מזה של יוון, מרחיק ריקארט אפילו יותר ואומר כי "ספרד היא איש מת מהלך, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית. אנחנו מתקרבים לאסון, ואיש לא הולך לעשות דבר כדי לעצור את זה.



"הפוליטיקה שלנו כל כך מושחתת, כל כך חסרת דמוקרטיה פנימית, שברגע שמפלגות עולות לשלטון הן נהפכות לאוטוקרטיות. לא אכפת להן מהאזרחים, ולכן הפוליטיקאים חושבים שאם רמת החוב הממשלתי לא גבוהה יחסית למדינות אחרות, עוד יש להם זמן. הם אומרים 'ננסה לנצח בבחירות הבאות ונראה מה עושים'", אומר ריקארט, 63, לשעבר יועצו הכלכלי של ראש הממשלה הדמוקרטי הראשון של ספרד, אדולפו סוארז, ודירקטור בבנק החסכונות caja madrid וכן בחברת התעופה איבריה.



ריקארט הוא נשיא קבוצת התקשורת ליברטד דיחיטל, הכוללת את העיתון היומי המקוון "ליברטד דיחיטל", שנוסד ב-2000 וכולל מאמרי דעה ודיווחים חדשותיים. העיתון לבדו מעסיק 100 עובדים. קבוצת התקשורת, המגדירה את עצמה ליברלית, כוללת כיום גם ערוץ טלוויזיה ותחנת רדיו, כולם בעלי נטייה ימנית. לערוץ הטלוויזיה 2 מיליון צופים בחודש, והאתר מושך 2.3 מיליון גולשים ייחודיים בחודש.



עם זאת, ריקארט אינו תוקף רק את ממשלתו הסוציאליסטית של חוזה לואיס רודריגז ספאטרו, אלא גם ואף בעיקר את ממשלות הימין. "הממשלה לא עושה דבר, אבל גם המפלגה השמרנית לא הציעה שום דרך לפתור את המשבר. הם מותחים ביקורת על הממשלה, ובצדק, אבל לא מציעים דבר מלבד הפחתת מסים. אלה לא כל הפתרונות שעומדים בפניהם. אף אחת מהמפלגות הגדולות לא מדברת על רפורמות בשוק העבודה, כי הן דואגות לניצחון בבחירות. הן לא מבינות שאנחנו על סף עוני. הגישה הרווחת בקרב המעמד הפוליטי השולט בספרד היא שאם הצלחנו למשול כשספרד היתה במצבים גרועים בעבר, נשרוד גם הפעם ותמיד נהיה כאן.



"לדעתי, הדרך היחידה שלנו לצאת מהמשבר היא להגיע למצב שבו יוון נמצאת, ואז אולי תקום מפלגת אופוזיציה שתקשה על הממשלה להתעלם מהמצב. אנחנו נמצאים קרוב לתהום, אבל אף אחד לא מקבל את ההחלטות האמיצות הדרושות כדי למנוע מאתנו להגיע לשם".



השגשוג משך אירופאים



את האחריות למשבר בספרד תולה ריקארט בראש ובראשונה במטבע היורו. "החלת היורו היתה רעיון רע שיושם באופן גרוע, מבלי שננקטו אמצעי הזהירות המתאימים", הוא אומר. "זאת היתה החלטה פוליטית גרידא, משום שמבחינה כלכלית היה זה רעיון מטורף לקבע את המדיניות המוניטרית של כל חברות הגוש. הבנק המרכזי האירופי (ecb) קבע ריבית שהתאימה לגרמניה, לא לספרד, והתוצאה היתה אשראי זול שהוביל לבועת הנדל"ן. הבנקים המרכזיים בארה"ב ובאירופה הם הגורמים העיקריים למשבר הזה".



כשהוא מדבר על היורו, אפילו כשהוא ישוב על כורסה במשרדו, ניכר כי ריקארט נסער. קולו עולה ושפתו חריפה. לפני אימוץ היורו יצא ריקארט נגד ההחלטה, ושילם על כך מחיר מקצועי כשלא נבחר לתפקיד יו"ר הבנק המרכזי של ספרד, אף על פי שהיה המועמד המוביל.



"ספרד לא היתה במצב גרוע עד 1998. היו בה שני משברים קשים בשנות ה-80 וה-90 המוקדמות, שנפתרו באמצעות הפחתת ערך המטבע והתערבות של הממשלה בכלכלה, שהפחיתה את התמריצים שהוענקו לאנשים כדי לא לעבוד. ואולם תוך שנה אחרי שאימצנו את היורו, הריבית ירדה מ-6%-10% ל-2%-3%, וכך היא נשארה במשך קרוב לעשר שנים. האשראי בספרד צמח בגלל הריבית הנמוכה בקצב של 20%-25% בשנה, בעוד בשאר גוש היורו צמיחת האשראי היתה 8%-10% בממוצע. זה יצר בועה שבה אנשים חשבו שהם יכולים להרוויח, במיוחד בשוק הנדל"ן. בעקבות משברים קודמים, רבים בספרד לא יכלו לרכוש בית, ועל כן עם בועת הנדל"ן הביקוש לבתים המריא.



"השגשוג של אותן שנים משך לכאן גם אירופאים אחרים, שרצו לקנות בית שני בספרד. הספרדים, שלא היו אז בחובות, החברות שלא היו בחובות והממשלה שלא היתה בחובות - כולם האמינו שהשגשוג יישאר לנצח ושהריביות יישארו תמיד נמוכות - וכולם התחילו לקנות ולהשקיע.



"המשבר בספרד אינו משבר שבו אנשים רכשו מעבר ליכולתם, אלא משבר שבו אנשים השקיעו מעבר ליכולתם. ההשקעות היו 30% מהתמ"ג בין 2004 ל-2008, ויותר מ-20% מכך הגיעו מתחום הנדל"ן. בנקאים ובנקים מרכזיים כאחד אמרו לאזרחים שהם לא צריכים לחשוש מהגירעון בחשבון השוטף, כי כעת צריך לחשוב על החוב במונחים כלל-אירופיים ולא מקומיים, משום שלמדינה אין יותר חשיבות. זה היה המסר של רוב הכלכלנים הספרדים ושל הבנק המרכזי האירופי, והציבור הפנים את המסר ולקח משכנתאות. כעת, מבחינת החובות של משקי הבית, מצבנו גרוע מזה של יוון.



"הצמיחה האדירה של ספרד נגרמה משום שלפני ההצטרפות ליורו התקציב היה מאוזן", אומר ריקארט. "ההוצאות הממשלתיות היו נמוכות יותר מאשר בבריטניה. האבטלה ירדה מ-24% ל-8%, הכלכלה צמחה ב-4% מדי שנה, וכוח העבודה צמח מ-12 מיליון איש ל-20 מיליון. בנוסף לכל אלה, האשראי צמח והגיעו אלינו 5-6 מיליון מהגרים שהיו מוכנים לעבוד בשכר נמוך בכל עבודה שהיא. הנשים בספרד, ששיעור התעסוקה שלהן היה נמוך לפני כן בשל היעדר אפשרויות, עזבו את הבית והחלו לעבוד.



"כשהנתונים היו כאלה, מובן שחברות חשבו שכל השקעה שהיא, במיוחד בנדל"ן, משתלמת. גם הספרדים חונכו לחסוך באמצעות השקעה בנדל"ן. אבל היה סימן שאנשים סירבו לראות, והוא הגירעון בחשבון השוטף, שהופיע בערך מהרגע שבו הצטרפנו לאיחוד האירופי. עד 2004 הוא קפץ מ-0% ל-10%".







"ספרד גדולה מדי לחילוץ"



הפחתת הגירעון התקציבי, ששיעורו כיום 11.4% מהתמ"ג, היא משימה כמעט בלתי אפשרית לאור האתגרים המעורבים, אומר ריקארט, כמו הצורך להפחית את דמי האבטלה ואת משך הזמן שבו הם מוענקים, ובשל עצמאותן הגוברת של האוטונומיות הספרדיות, שיתנגדו לכל ניסיון ממשלתי פדרלי לקצץ בתקציבן. "אם הממשלה חייבת להעביר לאוטונומיה מסוימת סכום קבוע לפי חוק, מה יגרום לרשויות המקומיות להסכים לדרישה לקיצוץ בתקציב? ספרד תיאלץ לשנות את החוקה שלה כדי להחזיר לעצמה חלק מהסמכויות שהעבירה למחוזות האוטונומיים. אחרת היא תתקשה למשול.



"ספרד נחלקת כיום לשניים: ספרד שעובדת, המונה כ-17 מיליון בני אדם, וספרד שאינה עובדת, שמורכבת מכמעט 5 מיליון בני אדם. דמי האבטלה בספרד כל כך גבוהים וסבוכים, עד שהם מוענקים על ידי המדינה, על ידי האוטונומיות ועל ידי הרשויות המקומיות. הן מעניקות כיום כל כך הרבה כסף כך שלא רואים את התוצאות החברתיות של המשבר - אבל הן שם, גם אם אין עוני מוחלט באף משפחה. כ-30% מהאוכלוסיה בדרום ספרד מובטלים. ברגע שדמי האבטלה ייפסקו, מה תעשה המדינה? עד עכשיו היא האריכה את תקופת דמי האבטלה בחצי שנה לאנשים שלא מצליחים למצוא עבודה. לדעתי זה מהלך שאפשר להצדיק פעם, אולי פעמיים, אבל זה לא משהו שאפשר לעשות למשך זמן".



גם ההגירה מבחוץ אל ספרד, הוא אומר, תצטרך להתחלף בהגירה מספרד. "זה משבר שייפתר רק באמצעות הגירה. בעשר השנים האחרונות קיבלנו כחמישה מיליון מהגרים, ולפחות מיליון יעזבו. ייתכן שבעתיד יעזבו עוד מיליון, בהם ספרדים צעירים שלא ימצאו כאן עבודה. כיום הממשלה כבר מציעה לעובדים זרים תמריצים כדי שיחזרו למקום שממנו באו. לדעתי, לפחות שני מיליון איש יעזבו את ספרד ומעט מאוד זרים יועסקו בה - מה שיוביל למשבר נוסף, כי קשה מאוד לכלכלה לצמוח כשהאוכלוסיה שלה מצטמצמת. גם החברות הספרדיות יתמודדו עם ירידה בביקוש".



עם זאת, הוא אומר, מצבה של ספרד טוב מזה של יוון, ושונה בתכלית. "לא רימינו כדי להיכנס לגוש היורו. הבעיות של הכלכלה הספרדית ידועות. למרות המשבר, ספרד תסיים את 2010 עם חוב של 65% מהתמ"ג, שהוא עדיין שיעור נמוך יותר מהממוצע באיחוד האירופי. עם זאת, חובותיהם של משקי הבית בספרד גבוהים בהרבה לעומת אלה של יוון. המערכת הפיננסית שלנו תלויה במפקידים זרים. למעשה, הבעיה של המגזר הפיננסי בספרד היא ש-25% מהמאזן של החברות ממומן על ידי זרים. זה משבר מסוג אחר".



לנוכח התחזיות הקודרות של כלכלנים כמו נוריאל רוביני וקנת רוגוף, שלפיהן כלכלת ספרד עשויה להזדקק לסיוע של קרן המטבע הבינלאומית והדבר עשוי להוביל להתפרקותו של גוש היורו, אומר ריקארט כי "ספרד גדולה מדי לחילוץ. אנחנו לא יוון. אם משבר בסדר גודל כזה אכן יתרחש, סביר יותר שגרמניה פשוט תעזוב את גוש היורו, כנראה יחד עם צרפת. העובדה שזה אפשרי, להערכתי, אומרת שמוסדות בגרמניה ובצרפת יתחילו להפחית את החשיפה שלהם לספרד. אם זה יקרה, כל הרעיון המשוגע הזה שנקרא יורו ילך לגיהינום. אנחנו, לעומת זאת, לא יכולים לעזוב משום שכל המוסדות הפיננסיים יתמוטטו אם נעשה זאת. אנחנו אסירים של הגוש".



האם פירוק של גוש היורו הוא בגדר אפשרות ממשית?



"גוש היורו עשוי להתפרק. יוון תשמש כניסוי מעבדה. אם היוונים יצליחו להשלים את כל הרפורמות שקרן המטבע דורשת מהם, הם ישמשו כדוגמה לשאר המדינות, כמונו, שנמצאות בבעיה. אם הם ינסו למשוך זמן, מדינות אחרות ילכו בעקבותיהם והמשבר יחזור על עצמו בעוד שנתיים או בעוד ארבע שנים - והוא יהיה גרוע בהרבה".



ההצטרפות לגוש היורו גם תרמה לשגשוג הכלכלי האדיר של ספרד. אולי זאת לא היתה טעות מוחלטת?



"אם אתה מחליט לאמץ מטבע חזק כל כך, אתה חייב לעשות רפורמות מבניות, והמפלגה השמרנית שהכניסה אותנו לגוש היורו סירבה לעשות זאת. הם סירבו לערוך רפורמות בשוק העבודה, מחשש שזה ישפיע על מעמדם בקרב המצביעים. נהנינו מכל היתרונות של גוש היורו, אבל לא נקטנו את הצעדים הנחוצים. הפרטת החברות הממשלתיות לא הספיקה, והרפורמות בשוק העבודה הן הדבר החשוב ביותר. אם הרפורמות היו מיושמות, ההסתגלות שלנו ליורו היתה קלה בהרבה.



"כשספרד נכנסה לגוש היורו היא היתה מדינה זולה, אבל מאז ההצטרפות, האינפלציה שלה גבוהה ב-1% לעומת הממוצע באיחוד האירופי. כעת אנחנו מדינה יקרה, ולכן אנחנו פחות תחרותיים".



עדיין רואים את פירות הצמיחה



בניגוד לארה"ב, שבה בועת הנדל"ן התפוצצה והובילה למשבר פיננסי חריף, הבנקים בספרד יצאו ללא פגע כמעט מקריסתה של תעשיית הבנייה. מדוע?



"למשבר הפיננסי בספרד ייקח זמן להתבשל. הבנק המרכזי הוא שפיקח על הבנקים, ולכן הוא לא נתן להם להשקיע בנגזרים ובנכסים רעילים אחרים שהשפיעו על מגזרים פיננסיים שונים בעולם. זאת הסיבה לכך שהמשבר הפיננסי בספרד שונה מהמשבר הפיננסי בגרמניה או בארה"ב. הבנקים השקיעו בנדל"ן ובחברות בנייה. כ-65% מהאשראי שהעניקו הבנקים קשורים לשוק הדיור, בין אם לחברות בנייה או למשפחות שרכשו בתים, והן הורשו בינתיים לא לרשום את הירידה בערך הנכסים במאזניהם. התהליך הזה התחיל לפני שנתיים ויידרשו לו עוד שנתיים-שלוש להסתיים, ככל שאנשים וחברות יפשטו רגל. במקום שיהיה לנו משבר של חצי שנה, הבנקים ימצו את המשבר רק בעוד חמש-שש שנים. אם הבנק המרכזי של ספרד היה מחמיר יותר, המשבר יכול היה להימשך רק שנה וחצי, אך הוא התיר לבנקים לממן מחדש את הלוואותיהן של חברות הבנייה כמעט ללא הגבלה.



"במובן הזה, המשבר הפיננסי בספרד דומה בהרבה למשבר הפיננסי ביפן. לא תהיה קריסה של בנק גדול, אבל הכלכלה לא תיהנה ממספיק אשראי בחמש-עשר השנים הבאות. השמרנות של הבנק המרכזי, שמנעה ממנו לאפשר לבנקים להשקיע בנגזרים, היא שהובילה את הבנקים להשקיע בנדל"ן. מה שצריך היה לעשות הוא להכריח את הבנקים בספרד למחוק את שווי השקעותיהם בנדל"ן ולדרוש מהם להגדיל את יחס ההון הראשוני שלהם".



האם לא מדובר בבהלה? האם מצבה של ספרד באמת כה גרוע, שאפשר להזכירה בנשימה אחת עם יוון?



"שים לב לסטטיסטיקות החינוך. לדעתי זה הסימן הטוב ביותר. מי הן ארבע המדינות שתמיד מגיעות למקומות האחרונים בכל הדירוגים האירופיים? יוון, פורטוגל, איטליה וספרד. את כספי הנדל"ן השקענו בבתים ובתשתיות, וכעת יש לנו כעת את התשתיות הטובות באירופה. אבל מה שלא רואים ברחובות המשופצים של מדריד הוא את החוב, והחוב הזה הוא מה שישמר אותנו כמדינה בעלת צמיחה נמוכה במשך שנים רבות.



"אתה רואה עכשיו את הטוב ביותר בספרד", אומר ריקארט בעצב. "אם תגיע בעוד 10 שנים, תראה את אותם בניינים ואת אותם אנשים, שינהגו באותן מכוניות, כי לא יהיה להם כסף להחליף אותן. כיום אנחנו עוד רואים את פירות הצמיחה והחוב שצברנו. כעת, כשאנחנו צריכים לשלם אותו, הכל יתחיל להידרדר".