אמנות לעם: גרסת היזמות

דייויד גלסמן בילה שעות מול קיר הגלויות ביריד "צבע טרי" לפני שנתיים. למרות מחירן הנמוך יחסית של הגלויות, 180 שקל לאחת, הוא לא מיהר לקנות. הוא עמד והתבונן. גלסמן, עקר בית שמגדיר את עצמו "ארטוהוליק", חובב אמנות מושבע, שנתן ביריד הקודם הרצאה על "אספנות אמנות לתפרנים", לא התבונן לשווא. בפרויקט הגלויה הסודית, אחד האירועים הקבועים ביריד, נמכרות גלויות שהן יצירות אמנות קטנות - חלקן של אמנים מפורסמים, חלקן של אמנים אנונימים. גלסמן היה נחוש בדעתו לקנות מציאה ו"חקר עמוקות", כדבריו, את האמנים המשתתפים בפרויקט לפני פתיחת היריד, כדי שיוכל לזהות את סגנונם על קיר הגלויות. "קשה לזהות את הדובדבנים, ולפעמים אמן משחק משחק ודווקא לא מצייר בסגנון אופייני", הוא מספר. רק לאחר התבוננות ממושכת, ניגש לקופה. בסך הכל, הצליח לו: גלסמן קנה 15 גלויות ביריד הראשון ו-5 בשני, ביניהן של רועי רוזן, מיכל נאמן, מאיה זק וקרן רוסו. כיום רובן תלויות על הקיר, עדות למחקר שוק מוצלח.



זו כבר השנה השלישית שבה יריד האמנות "צבע טרי", המתקיים בימים אלה (עד שבת) במחסן 1 בנמל יפו, מספק להמונים דרך לקנות אמנות בלי למשכן את הבית. מתן האפשרות לאנשים כמו גלסמן לקנות אמנות מצד אחד, ולאמנים צעירים למכור אותה מצד שני, הן מהמטרות המוצהרות של היריד, שהוא אחד הסטארט-אפים המדוברים של עולם האמנות הישראלי. יש מי שחושבים שזו מטרה נהדרת - ומנגד, מי שטוענים שהיריד מסחרי מדי.



צמד המייסדות, שרון טילינגר שפיר ויפעת גוריון, הצליחו לכנס גלריות, אמנים עצמאים, מוזיאונים, אספנים וקהל רחב תחת גג אחד, והן מנווטות בין מסחר לאמנות במידה משתנה של הצלחה - ובשבועות שלפני היריד, ללא שינה מרובה. תומכי היריד מצביעים על המקצוענות שבה הוא מתנהל, על התמריץ שהעניק לעולם האמנות ועל הצלחתו; מקטרגיו - על מסחריות בהחלטות האוצרותיות, על ההמוניות ועל עלות ההשתתפות הגבוהה עבור הגלריות. למרות גילו הצעיר, היריד כבר הספיק להעמיד לו פורום אלטרנטיבי, שמתיימר להיות נאמן יותר לרוח האמנות האוונגרדית. אבל עם 36 אלף מבקרים בארבעה ימים שפקדו את היריד בשנה שעברה קשה להתווכח - והשנה מצפים כאן לכ-50 אלף מבקרים.



שבועיים לפני היריד, עובדים הפועלים במחסן 1 במלוא המרץ. רצפת הבטון מכוסה שלוליות, מחיצות גבס מוקמות, עוד מעט יגיעו מהעירייה כדי לתת טופס אכלוס למבנה. 5,000 מ"ר של תצוגת אמנות מוקמים והולכים מול מעגן הסירות בנמל - כמעט כפול משטח התצוגה בשנה שעברה. החלל הגדול יכיל לא רק אספני אמנות ושוחרי גלריות, אלא גם משפחות שחיפשו בילוי תרבותי עם הילדים. "היה קהל עצום ורב כמעט כל הזמן, עד שהיינו צריכים לתגבר את העמדה שלנו" מספרת בעלת הגלריה נעמי גבעון, שהשתתפה בשני הירידים הקודמים. "בשנה שעברה הצגנו פסל מורכב של סיגלית לנדאו, ורוב הזמן היינו צריכים לעמוד לידו כדי שלא ידרסו אותו". בסופו של דבר, הפסל נמכר לאספן אירופי תמורת כ-50 אלף דולר. זו היתה העבודה היקרה ביותר שנמכרה ביריד. גורל דומה מצפה כנראה גם לציור גדול של משה גרשוני, המוצע השנה למכירה תמורת 360 אלף שקל.



המפגש בין אמנות להמון מחוץ לגבולות המתורבתים של המוזיאון עלול להביא למפגש עולמות משעשע או הרסני, תלוי בנקודת המבט. "סוף השבוע ביריד הוא זמנן של הקבוצות המאורגנות, המשפחות ובעיקר הילדים", דיווחו בשנה שעברה אנשי הגלריה הצעירה "אלפרד" בבלוג שהתפרסם באתר מארב (maarav.org.il) במהלך היריד. "היום נעמדו מבקרים מול ציור מופשט ואמרו, "גם אני יכול לצייר את זה. למה זה עולה כל כך הרבה? למה זה אמנות? ילדים נעמדו בקבוצות מצחקקים מול תצלום עירום של ראפת חטאב ונשים מבוגרות לא התביישו לשאול איפה הוא מחביא את הזה שלו".



חיילי צעצוע שהיוו חלק מעבודת אמנות, מדווחים אנשי הגלריה, נרמסו על ידי ילדים "בצלן של אמהות חייכניות", והורים שביקשו לקנות חייל וגילו את מחירה של יצירת האמנות, "גיחכו למשמע המחיר בטענה שבשוק הם עולים רק 15 שקל ליחידה. ניסינו בנימוס להסביר להם איפה השוק".



לא כולם חולקים את נקודת המבט הסלחנית של אנשי אלפרד. האמנית מאשה זוסמן הסבירה בשנה שעברה בפוסט נרגש באתר מארב, מדוע היא מסרבת להשתתף ביריד: "הסיבה העיקרית לסירוב שלי היא תחושת המשת"פיות, הקונפורמיסטיות והצביעות שעולה מהאירוע, מן הקבלה וההסכמה עם סדר הדברים הקיים. היריד משכלל במקצוענות, ביעילות, ברוח טובה ובתוספת פילנתרופיה אופנתית, את מנגנון המסחר והנהנתנות. הכל בחבילה אחת - מכירות, גרפיטי בהזמנה, סדנת קעקוע, הרצאה על רפי לביא ופרויקטים למען הקהילה. סופרמרקט לתרבות עם תוספת של מודעות חברתית מדומה. האם זה מקומה של האמנות? האם זה תפקידם של אמנים, אוצרים, אנשי תרבות ואינטלקטואלים? אני מתעקשת להאמין שלא".



היריד הוא קודם כל עסק. למרות מספר גדול של יוזמות חברתיות הכלולות בו, כמו פרויקט הגלויה הסודית (ראו מסגרת). המסחריות שלו היא מקור חוזקו וגם מקור חולשתו, שכן בעולם האמנות דומה שהקפיטליזם העומד בבסיס השיטה אמור להיות נסתר, פן ייחשב לוולגרי - וביריד אמנות שמטרתו היא למכור וגם לשמש בילוי למשפחות בשבת, המנגנון נהיה קצת גלוי מדי לפעמים.



מחיר היריד הוא כ-2 מיליון שקל, שנדרשים למימון ההקמה של עשרות חללי תצוגה וכל השירותים הכרוכים בהקמת אירוע בסדר גודל כזה. ביריד מציגות גלריות צעירות וותיקות; אמנים עצמאים, צעירים בדרך כלל, שלא מיוצגים על ידי גלריה; 1,400 גלויות מהפרויקט; חממת אמני וידאו ועוד כמה פרויקטים שנעשו במיוחד ליריד (ראו מסגרת). הכסף מגיע ברובו מחסויות של שותפים מסחריים - איש העסקים והאספן יגאל אהובי הוא פטרון קבוע. השנה הצטרפו לנותני החסות בנק רוטשילד, טמבור גבס, ישראכרט, גראוויטי ותומכים שונים נוספים. עד השנה שימש בנק לאומי כאחד מתומכי היריד, אם כי השנה הסיר את תמיכתו. למה? השאלה מביאה לרגע נדיר של שתיקה בשיחה עם היזמות, שמחפשות דרך לענות. "המממ", אומרת גוריון, "שיתוף הפעולה איתם היה נהדר, אך הם החליטו להתמקד יותר בפרויקטים שלהם". מלאומי נמסר בתגובה: "לאומי אינו פורש השנה את חסותו על תערוכת 'צבע טרי', וזאת מטעמים מסחריים".



דמי השכירות של הגלריות מהווים מקור הכנסה נוסף, והאמנים העצמאים מפרישים 18% דמי גבייה שמכסים את העלויות הישירות של מכירת העבודות - פחות מה-40%-50% שלוקחות בדרך כלל גלריות מאמניהן, אם כי גלריה מספקת לרוב ליווי צמוד וארוך טווח, בעוד היריד נמשך רק כמה ימים בשנה. אבל שיעורי הרווח או ההפסד מתבררים רק לאחר היריד, כשנספרים דמי הכניסה.



"כבר עכשיו אנחנו בגירעון. הגדלת החלל הקפיצה את כל ההוצאות פי שלושה. תמיד יש תקציב ללא צפוי, אבל השנה הבלתי-צפוי נהפך מהר מאוד לצפוי", אומרת טילינגר שפיר שבוע לפני היריד. "זה לא משנה את העובדה שנרים את זה ברמה הכי גבוהה. זה חייב להיות בסטנדרט שלנו". במחירי כניסה של 35 שקל, 50 אלף איש מייצגים הכנסה של 1.75 מיליון שקל, בנוסף למכירות של האמנים העצמאיים, שהגיעו בשנה שעברה ל-1.7 מיליון שקל. המספר משקף כנראה את המשבר הכלכלי, שכן בשנתו הראשונה של היריד, כשמספר המבקרים היה 14 אלף בלבד, נמכרו יצירות בסך 2.3 מיליון שקל. בשנה שעברה, העדיפו האספנים לרכוש עבודות של אמנים מבוססים דרך גלריות, על פני אמנים צעירים.



אופיו הדואלי של היריד - בין עולם האמנות לעולם העסקים - אינו מפתיע בהתחשב בעובדה שצמד מייסדותיו הן קודם כל יזמות, אם כי הן מונעות גם על ידי אהבה עזה לאמנות. את סיפור פגישתן סיפרו כבר עשרות פעמים לבעלי גלריות, אמנים ונותני חסות פוטנציאליים.



"יש לנו כבר מופע סטנד-אפ, 'כשהארי פגש את סאלי'", צוחקת גוריון. גוריון היתה מעצבת גרפית שנשכרה כדי לעבוד עבור טילינגר שפיר, יזמת בת 23 עם חברה משלה בתחום החינוך, והן נהפכו לחברות. החברות שרדה על אף ששתיהן התגלגלו בהמשך ליזמויות אחרות - טילינגר שפיר פעלה בתחום הייעוץ לתוכן שיווקי לילדים, וגוריון למדה מינהל עסקים והחלה לאסוף אמנות, בין השאר של אמנים שלמדו אתה בבצלאל. כל הזמן הזה חיפשו הזדמנות לעבוד יחד. "עד שיום אחד התקשרה אלי שרון ואמרה, 'יש לי רעיון לעסק שבו נוכל להיות שותפות, תגידי כן ואגיד לך מה'", מספרת גוריון, שבין השאר היא גרושתו של עידן עופר. "אמרתי 'נעשה ונשמע'".



הרעיון הגדול של טילינגר שפיר היה לתת להמונים גישה לאמנות. "בעצם רציתי שאנשים כמוני יוכלו להכניס אמנות הביתה, למרות שלא יעזו לגשת לגלריות ולא יוכלו לעמוד במחירים שלהן", היא אומרת. גוריון הכירה גם את הצד השני: אמנים צעירים שאף גלריה לא פרשה עליהם את חסותה. "אם לא הברקת בתערוכות הסיום, לא לקחה אותך גלריה, ואני מכירה אמנים שפשוט לא מצליחים להגיע לאנשים שיקנו את העבודות שלהם. אנחנו בעד שיטת הגלריות, אבל הקיבולת שלהן מוגבלת. למזלנו, לא חשבנו אז על הפוליטיקה של סצנת האמנות", היא מוסיפה. "היינו אאוטסיידריות ונשארנו מחוץ לפוליטיקה. רק אחרי היריד התחלנו לקרוא בבלוגים, זה אמר את זה על ההוא, זה אמר על השני. מזל שלא היינו מודעות לזה קודם". חלק מהרעיון אכן היה להזיז את השוק, לתת לו זריקת מרץ. "זיהינו נקודת מפגש בין קהל שרוצה שיתנו לו סף כניסה, וקהל של אמנים שצמא לחשיפה ולפלטפורמה לפרנסה. אנחנו רוצות להיות קטליזטור לשינויים בשוק האמנות".



יכול להיות שמודל הגלריות כבר מיושן?



"לא. אמן צריך לשבת בסטודיו, להתרכז ביצירה ולא בלדחוף את עצמו. זה תפקיד הגלריות, והוא מאוד חשוב".



מה עושים כדי לתת לאנשים שרק צריכים תמונה לסלון אפשרות לקנות אמנות? מציגים אמנים צעירים וקובעים רף עליון למחירי העבודות; דואגים שיוצעו למכירה גם עבודות זולות יותר מבחינת המדיום שבו נעשו, כמו צילום; ולמי שרוצה להוציא סכום של ארוחת יחיד במסעדה ובכל זאת לרכוש אמנות - מציעים גלויות שצוירו על ידי אמנים, תמורת 180 שקל.



צבע טרי הוא כרגע מקום העבודה של טילינגר שפיר וגוריון; הן עוסקות בו כל השנה, בקצב שמתגבר עד לטירוף בשבועות שלפני היריד. בעצם מדובר בסטארט-אפ: צוות של חמישה אנשים מקים יריד שבו עשרות משתתפים. שולחן האוכל בביתה של טילינגר שפיר, היא מספרת, מלא בדפי עבודות שצריכים לעבור הגהה, והילדים - לכל אחת מהן יש שניים - יודעים שבמשך כמה שבועות בשנה יש לאמא עוד בייבי. טילינגר שפיר משמשת כמנכ"לית - "היא גאונה בלהוציא שלושה שקלים מכל שקל", מעידה עליה גוריון - בעוד גוריון אחראית על האוצרות ועל הניהול האמנותי. הן רגילות לעבוד יחד ולמרות שהשיחה עמן ידידותית וקולחת, הן מקפידות לשמור זו על זו מפני העיתונות: כשאחת מפליגה בפרטים, השנייה עוצרת אותה ומזכירה: "היי, זה לא מתאים לעיתון". הן לא מקבלות משכורת במשך השנה, ורק לאחר היריד הן קוצרות רווחים. כמה? הן מסרבות לגלות, ורק אומרות שזה "פחות ממה שאנחנו אמורות לקבל לפי הכשרתנו והניסיון שלנו".



איך יכולות שתי אמהות לחיות שנה בלי משכורת?



"לי יש אמצעים לכך", אומרת גוריון. "שרון מושכת ומתקיימת. בכל אופן, לא הכסף הוא השכר לעמלנו".



ארגון יריד אמנות הוא עבודה קשה וסיזיפית, שבה אינספור פרטים קטנים המאיימים להתפרק בכל רגע. החל מעיצוב ההזמנות לתצוגה המקדימה וכלה בשאלה מי יאייש את הקופות - הן מעורבות בכל. "אני ישנה בממוצע שעתיים בלילה", אומרת טילינגר שפיר בהדרכת צוות ב-21:00, שבוע לפני היריד. "צריך להיות בנמל כל יום, הכל עובד טוב הרבה יותר אם נמצאים בשטח". חוסר השינה לא מפריע לה לירות בקצב מדוד הוראות והנחיות לתפעול קופת היריד ולהדגים כיצד עובדת מכונת האשראי. במהלך הראיון היא מקבלת שיחה מאמנית שמתייעצת מהיכן להשיג צבע מאכל אדום לעבודה. "זה בדיוק השלב שבו אנחנו שואלות את עצמנו בשביל מה אנחנו צריכות את זה", נאנחת גוריון, "ונשבעות שזו הפעם האחרונה".



ירידי אמנות הם לא המצאה ישראלית: אולי השאלה המעניינת היא איך זה שאף אחד לא הצליח להקים יריד כזה בישראל לפני שנים. בעולם מתקיימים עשרות ירידי אמנות, שהגדולים בהם - כדוגמת ארט באזל ציריך וארט באזל מיאמי - משכו בשנה שעברה, לפי דו"חות מארגני היריד, 103 אלף מבקרים ומאות גלריות מכל העולם. הירידים הם בדרך כלל כיכר שוק בינלאומית לאמנות, שמפגישה אספנים, גלריות ואמנים באופן שנהפך לחיוני באקלים הגלובלי. זה לא המקרה כאן: צבע טרי משקף לעת עתה רק את סצנת האמנות הישראלית. רוב משתתפיו ישראלים וכך גם רוב מבקריו, אף שהוא מארח גם אספנים ואוצרים מחו"ל, בין השאר לתוכנית מיוחדת שכוללת גם ביקורים במוזיאונים ואצל אמנים ישראלים.



האם צבע טרי יכול ליהפך לארט באזל? כנראה שלא, ופוטנציאל הגידול של היריד מוגבל להיקף הביצה המקומית. טילינגר שפיר מספרת כי בשנה שעברה ניסו לשווא למשוך ליריד גלריות מחו"ל, ולבסוף החליטו לחזק את הפן הבינלאומי בביקורי אורחים. "התנהלות היריד מקצועית, ממש כמו בחו"ל", מעידה גבעון. "כל דבר שהן אומרות שיעשו - נעשה, מהמסמר בקיר עד איכות התצוגה. אבל כדי ליהפך ליריד בינלאומי - בכך הן תלויות ב-90% בפוליטיקה, ורק 10% בעבודה שלהן".



אם מסתכלים על משתתפי היריד דרך משקפיים של רווח והפסד, ברור כי מי שמרוויח ממנו יותר מכל - חוץ מהיזמות - הם האמנים העצמאים, הלא מיוצגים על ידי גלריה, שמציגים ביריד ב"חממת אמנים". "הדבר הטוב ביותר שעשה היריד הוא להכניס את האמנים הצעירים למסגרת מקצוענית", אומרת סמדר שפי, מבקרת האמנות של "הארץ". "בתום לימודי האמנות יש בדרך כלל תקופת התלבטות, ורבים נושרים. אמן שמציג ביריד, זה אומר שהוא רוצה למכור, מתייחס לאמנות כמקצוע, וזו לפעמים הפעם הראשונה שבה מתייחסים אליו באופן מקצועי. אם כי חייבים לציין שהם לא המציאו את עניין האמנים הצעירים - כבר שנים יש חגיגה סביבם, נפתחות עבורם הרבה מסגרות ונפתחות גם הרבה גלריות אלטרנטיביות". שפי גם טוענת שהמושג 'חממה' מטעה. "בחממת היי-טק, למשל, יש מי שעוזר לסטארט-אפים. הם מקבלים מסגרת תמיכה, עזרה. פה זה לא קורה. הם מקבלים אמנם עזרה במכירה, אבל זה תפקיד היריד - למכור".



אביב נווה, אמן צעיר שהציג ביריד בשנה שעברה, מכר עבודות ואף זכה בפרס מטעם בית המכירות סותבי'ס, שבעקבותיו נרכשה עבודה שלו ב-5,315 דולר במכירה פומבית של אמנות ישראלית בניו יורק. "היריד נותן לאמן עצמאי אפשרות נדירה להתפרנס מאמנות", הוא אומר. "אמנם החלל לא גדול, התאורה לא תמיד מתאימה - אבל זה חושף אותך לאספנים, לגלריות, לאנשים שרגילים לקנות אמנות ולאנשים רגילים שקנו רק ביריד".



"לאמן שלא מיוצג על ידי גלריות אין הרבה אופציות", מעיד הצלם רובי ליבוביץ', שמציג ביריד. "יש פרס אמן צעיר פעם בשנה של משרד התרבות, עוד אחד של מוזיאון תל אביב, וזהו את שאר ההזדמנויות אפשר לספור על יד אחת, והיריד מאפשר למכור ולהגיע לעוד קהל".



איך בוחרים 66 אמנים מתוך 1,250 שהגישו בקשה להתקבל ליריד? ועדה של מקצוענים מעולם האמנות שהרכבה מתחלף בכל שנה בוחנת את העבודות בעילום שמות היוצרים, כדי לעקוף את הפוליטיקה ואת הקשרים של עולם האמנות. האם זה מצליח? הדעות חלוקות. "כל עבודה ששולחים, מישהו כבר יזהה מי זה", טוענת שפי.



"אפשר לזהות חלק, אבל אין בזה כל רע", טוענת גבעון, שהיתה חלק מהוועדה שבחרה את האמנים השנה. "אם אתה מזהה אותם זה סימן שהם כבר הציגו. אין דבר כזה בארץ, אמנים אנונימים, אלא אם מדובר באוטודידקטים".



אחד הסימנים למרכזיות היריד הוא העובדה שכבר יש לו אלטרנטיבה, או לפחות סלון דחויים. בתולדות האמנות, סלון הדחויים היתה תערוכה שבה הוצגו עבודות שנדחו על ידי האקדמיה הצרפתית באמצע המאה ה-19 - ובו הוצגו בראשונה עבודות אימפרסיוניסטיות, שהיו מהפכניות לזמנן. צמד אמניות צעירות, יעל בן שלום ומיכל ריבלין, שלא התקבלו ליריד, החליטו להיתלות באילנות גבוהים ולקבץ קבוצת אמנים שנדחו אף הם. כרטיס הכניסה לסלון הדחויים הוא מכתב דחייה מהיריד. הן קיבלו כ-120 פניות, ומציגות במקביל ליריד עצמו. "מטרת היריד ראויה, אבל מסחרית", טוענת בן שלום. "הם דוחים הרבה עבודות יותר פרובוקטיביות או אמנותיות, דברים שאנשים לא יתלו בסלון. הניסיון של הירידים הקודמים הראה שמתקבלים הרבה אנשים שמציגים כבר שנים. זה מאכזב, כי איכשהו היתה ציפייה שתוצג אמנות שלא ראינו עדיין, אמנות יותר נסיונית, יותר ראשונית. חוויה משלימה לגלריות".



"מבחינה אוצרותית, היריד הוא מסחרי", פוסקת שפי. "אי אפשר לבוא בטענות לדוכן פלאפל על כך שהוא לא מוכר גלידה. מטרת היריד היא למכור, והן בוחרות את מה שלדעתן יימכר הכי טוב".



"אם היינו מונעות רק ממניעים מסחריים, היריד לא היה מתקיים ברמה שבה הוא מתקיים", משיבה טילינגר שפיר על הטענות. "אנחנו מנסות כל הזמן לשמור על היריד מפני מסחריות יתר", אומרת גוריון. "לאנשים קשה לקבל את יציר הכלאיים הזה: מצד אחד זה יריד עם אג'נדה, מצד שני הוא מסחרי. שוכחים שאנחנו לא ענק דורסני אלא עסק בהקמה, סטארט-אפ".



אמנים עצמאים משלמים תמורת התצוגה 1,000 שקל - 'דמי רצינות', לדברי המארגנות. לגלריות לא זול להציג ביריד: גלריה ותיקה תשלם כ-25 אלף שקל, וגלריה צעירה תשלם 15 אלף שקל. וזאת רק עלות שכירת החלל: ההכנות הן עסק יקר, ממסגור העבודות ועד שינוען.



גלית נדיבי, הבעלים של הגלריה הצעירה "פלורנטין 45" שמציגה ביריד זו השנה השנייה, מעריכה שההצגה ביריד תעלה לה כ-22 אלף שקל. בשנה שעברה מכרה 15 עבודות מתוך 30 שהציגה, במחירים שנעו בין 800 ל-4,000 דולר. "עבורי, העלות מאוד גבוהה", היא אומרת.



שווה בכלל, מבחינה כלכלית, להציג ביריד?



"נדע רק בסוף, כשנראה כמה מכרנו. זה לא תמיד משתלם. מקווים שכן". "היריד הוא עסק, בסופו של דבר", אומרת שפי. "מנהלות אותו שתי נשות עסקים טובות".



גם ההשתתפות בארט באזל יקרה.



"כן, אבל אי אפשר להשוות את החשיפה", אומרת שפי. "לארט באזל מגיע כל העולם. האנשים שמגיעים לכאן מחו"ל, רובם כבר מעורבים באמנות הישראלית".



אם כך, למה בכלל להציג? נדיבי מסבירה שהיא חייבת את זה לאמנים שלה. "אני צריכה להשתתף כי לאמנים חשוב להיות חלק מזה. חממת האמנים העצמאים לא פתוחה בפני כאלה שיש להם גלריה, ואם אני לא אציג, אין להם דרך להציג ביריד. זה פורום מרכזי והיחיד בישראל. והוא מביא הרבה אנשים ואספנים מבחוץ".



"אנחנו גלריה שמאמינה בדרך כלל באליטיזם ולא מתביישת בזה", אומרת גבעון. "ובכל זאת אנחנו מוצאים שנכון לנו להיות חשופים לקהל הרחב, שאם היה יודע שחפצים בו, אולי היה הולך גם יותר לגלריות". בשנה שעברה, מוסיפה גבעון, החזירה את הוצאות היריד כבר בערב הראשון, "וגם השנה אני מתכוונת לעשות את זה".



לעומת זאת, טוען אמן ותיק ובולט שבחר לא להציג ביריד, "לא נראה לי שירידים הם מקומות טובים לאמנות. השאלה היא עד כמה, בכמות כזו של עבודות, אפשר לראות איכויות. לאמנים צעירים זה חשוב, כאופציה להיחשף; היריד צבר תאוצה די מהר והוא מתקיים בקביעות. בחו"ל אני משתתף בירידים כי אין ברירה, אבל בישראל אני נמנע מסיטואציות המוניות כאלה".



בשבת, ארבעה ימים לפני היריד, נושאים האמנים העצמאים קנווסים, צילומים ופסלים למיקום בגלריות המוכנות והמסוידות בקומה הראשונה במחסן 1. גוריון והעוזר שלה, מתן דאובה, מנסים להחליט אילו עבודות ייתלו ואיפה, לפני שיגיע אייל ראובני, התולה. האווירה מעט מזכירה הכנות לתערוכת סוף השנה בבית ספר לאמנות. אולי זאת האנרגיה הצעירה ואולי מפני שבכל גלריה משתכנים שלושה אמנים, מה שיוצר צפיפות רבה.



רן קסמי-אילן מציג כבר זו השנה השלישית. "אני נס רפואי", הוא מתבדח, "השנה כבר הגשתי רק כדי לראות אם אני עובר את הוועדה". השנה הוא מציג ציורי שמן ודיו של פריימים מתוך סרט ישראלי זנוח, 5:5. ניצן וולנסקי, אחת מחמשת אנשי הצוות של היריד, נותנת לו מדבקות עם פרטי העבודה, להדביק על גב העבודה. "למה להציג ביריד? מעבר לעובדה שאני אוהב מאוד למכור, זו קארמה טובה, וזה יכול להציג אותי בפני קהל שלא רואה את העבודות שלי בדרך כלל. אני לא הולך לגלריות עם תיקי עבודות, אני לא נורא חמוד וחסר מרפקים לחלוטין".



בפעם הראשונה היו לו חששות רבים. "בדיוק יצאתי אז לדרכי, ובשוק המקומי הקטן והביצתי, הצעד הראשון שלך יכול להיות האחרון". אבל אז מכר חמש עבודות וביריד הקודם מכר אותו מספר. הוא מעריך שבגלריה היה דורש מחיר כפול. "יש את מה שנקנה בערב הראשון והשני, על ידי מקצוענים. אבל כשמישהו לא מקצועי פשוט מתאהב בעבודה שלך, זה הרבה יותר מרגש". אחד משותפיו לגלריה מגיע ומגלה שהוא חולק את השטח עם עוד שני אמנים. "זה לא אידיאלי, כל חלל והבעיות שלו", אומר קסמי-אילן, "אבל בסך הכל זה נראה טוב".



בשלושת הימים הבאים - עד לערב המוזמנים שייערך בשלישי - יצטרכו לתלות כאן 1,000 עבודות, להתקין עבודות וידאו, ליצור חנות מזכרות קונצפטואלית של האמנית קרן שפילשר וחנות מזכרות של היריד ולהציב 1,400 גלויות: אבל בינתיים "עדיין מנקים עלינו חלונות", כדברי גוריון. הקומה השנייה נראית כמו אתר בנייה. קשה לדמיין שבעוד שלושה ימים בלבד יסתובבו בין היצירות שוחרי אמנות עם כוסות יין ביד. "זה נס קטן. כל שנה זה נס קטן", אומרת גוריון. "לא ייאמן שזה יקרה, אבל זה יקרה. לא נלך לישון לפני כן".



צבעי היסוד של היריד



תערוכת "צבע טרי" מתפרשת על שתי קומות במחסן 1 בנמל יפו, מבנה גדול בעל מראה תעשייתי ורצפת בטון, המשקיף על הנמל. בקומה הראשונה, בביתנים שנבנו מקירות גבס לאורך הקירות, מציגים האמנים העצמאים ומוצגות 1,400 הגלויות בפרויקט הגלויה הסודית, שנמכרות ב-180 שקל כל אחת. כל הכנסות הפרויקט - 320 אלף שקל עד כה - מועברות לשימוש מחלקת החינוך של מוזיאון תל אביב. בכל ביתן מציגים 6 אמנים עצמאים. כל אמן מקבל 4 מטרים קיר, שגובהו 3 מטרים. בקומה השנייה מציגות הגלריות, בקומה הראשונה יפעל בית קפה בימי היריד. במחסן 1 הסמוך מוצגות עבודות של אמני רחוב שציירו על הקירות של חלל תעשייתי גדול.



ביריד מציגים 55 אמנים בחממת האמנים בכל סוגי המדיה - צילום, ציור, פיסול, תדפיס, מיצגים. בנוסף, מציגים 11 אמנים בחממת הווידאו. מלבדם מציגות 28 גלריות. רוב האמנים המציגים הם צעירים, יש כאלה שיש להם ותק בן כמה שנים. לדברי טילינגר שפיר, יש הרבה שמות לא מוכרים בין המציגים השנה. 13 מתוך האמנים מציגים זו השנה השנייה ביריד, ושניים מציגים בו בפעם השלישית.



אמן עצמאי יכול לדרוש ביריד עד 12 אלף שקל לעבודה. בשנה שעברה נקנו 422 עבודות. אמן המציג ביריד מכר בממוצע חמש עבודות, במחיר כולל ממוצע של 30 אלף שקל. ביריד הקודם רכשו 166 קונים עבודה אחת במחיר ממוצע של 3,500 שקל, כ-50 קונים רכשו שתי עבודות במחיר של 6,000 שקל, ו-11 קונים רכשו כל אחד שלוש עבודות. בין חמישה ל-14 אנשים, אספנים ככל הנראה, רכשו יותר מארבע עבודות כל אחד. הקונים מגיעים מכל הארץ, וכן מחו"ל - מארה"ב, מבריטניה, מקנדה, מרוסיה, משוודיה ומגרמניה.



צוות של חמישה אנשים עובד על היריד לאורך כל השנה. בשלושה החודשים שלפני היריד מצטרפים כחמישה עובדים נוספים. בזמן היריד עובדים בו כמעט 70 איש - נציגות האמנים, אנשי תפעול, עובדי קופות הכניסה וקופות האמנות, ועובדי בית הקפה.



לדברי יזמת היריד, שרון טילינגר שפיר, בשנה שעברה התבצעו הרבה יותר מכירות לקהל הרחב - אנשים שרכשו בראשונה עבודת אמנות מקורית לביתם - מאשר בשנה הראשונה לקיום היריד: "גם אנשים שבאים כבר שנתיים ליריד אמרו לי: 'השנה אנחנו קונים'. האלמנט של לחנך את השוק מתחיל לעבוד. מכרה שלי אמרה, 'השנה שיפצתי בית, יש לי מקום מעל הספה, אני מחכה לצבע טרי כדי לקנות'. היו גם מכירות נוספות בסטודיו - אמנים מכרו לאחר היריד למבקרים שיצרו אתם קשר בעקבותיו. השנה יהיה יותר מענה לדברים שמחירם נמוך באופן יחסי. צריך לזכור שיש כאן 1,500 עבודות תלויות על הקיר. אפשר לבוא, להסתכל, לשמוע הרצאה - זו חגיגת אמנות, לאו דווקא מכירה. אנחנו רוצות לגרום לאנשים לרצות להתחיל בצריכת אמנות. אני לא רואה בעיה בכך שהיו בסך הכל כ-200 קונים בשנה שעברה".



סגירת היריד אף היא כרוכה בעבודה רבה. לדברי טילינגר שפיר, "לוקח חודשיים אינטנסיביים לסגור - לשלם לכל הספקים, לכל האמנים, להכין דו"חות סיכום לנותני החסויות. אחר כך נחים שבועיים, עורכים בדיקות משוב כדי לבדוק איך להשתפר לשנה הבאה. עורכים שיחות סיכום, משוב פנימי של הצוות, שומעים ביקורת מהקהל ומהגלריות. בשנה שעברה גובה הקירות היה 2.40 מטרים. השנה, לאור המשוב שקיבלנו, גובה הקירות יהיה שלושה מטרים. אנשים עמדו הרבה זמן בתור, חשבנו איך מייעלים את התהליך בקופות הכניסה. לא נחנו לשנייה על זרי הדפנה, רק מצאנו את כל הבעיות. אחרי המשוב, העבודה הראשונית היא למצוא נותני חסויות לשנה הבאה, ולחשוב איך יוצרים שיתופי פעולה".