ירושת המיליונים שיכין חק"ל מסרבת להשיב

>> בתחילת 1999 הגיעה נילי לוץ לבית הדיור המוגן שבו התגוררה אמה, תמרה גורדון-לוץ. היה זה כמה ימים לאחר שאמה נפטרה, ונילי לוץ הגיעה כדי לאסוף את חפציה. לצד המיטה ניצב שולחן אדום עתיק ובו מגירה גדולה. לוץ פתחה את המגירה והדבר הראשון שנגלה עיניה היה מעטפה גדולה שעליה נכתב: "פעם, לפני הרבה-הרבה שנים".



לוץ פתחה את המעטפה ומצאה בתוכה מסמך מ-6 במאי 1940. המסמך, ש"חגג" אתמול 70 שנה לכתיבתו, הונפק על ידי חברת מטעי ארץ ישראל, או בשמה הבריטי פלסטיין פלנטיישן. מתחת ללוגו החברה, באותיות קטנות, נכתב כי יו"ר החברה הוא לורד מלצ'ט, שהיה גם מייסדה.

המסמך הפתיע את לוץ. נכתב בו כי החברה מאשרת שחיים גורדון - סבה של תמרה שנספה בשואה והתגורר אז בריגה שבלטוויה - רכש מהחברה פרדסים באזור תל מונד בשטח של 10 דונם תמורת 994.5 לירות פלסטיניות, ומבנה על שטח של חמישה דונמים נוספים תמורת 62.5 לירות פלסטיניות. עד לכתיבת המסמך, נכתב, שילם גורדון 658.2 לירות פלסטיניות.



מסמך זה היה הבסיס לתביעה שהוגשה אתמול לבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי החברה להשבת נכסים של נספי שואה נגד חברת פלסטיין פלנטיישן ונגד החברה האם שלה - יכין חק"ל, שבשליטת יורשיו של המיליארדר המנוח סמי שמעון. זוהי אחת התביעות הגדולות שהגישה החברה עד כה, ומגיעה לאחר יותר מעשור שבו ניסו נילי לוץ ואחיה דני לקבל לרשותם את הקרקעות שרכש הסב, או את שוויין, מיכין חק"ל והחברה הבת שלה - ללא הצלחה.



בהתחלה התקשו האחים לוץ אפילו לאתר את חלקות האדמה בתל מונד. המסמך ציין כי זהו שטח הקרוי a2, אך מיקומו לא צוין. רק לאחר סיור במוזיאון תל מונד איתרו השניים מפה מ-1 ביולי 1936, שגילתה באיזו חלקה וגוש מדובר.



ואולם עד כה לא אותרו אדמות הבנייה. בשטח שכן אותר - 10 דונם שנרכשו בתל מונד כאדמות פרדסים - בנויה כיום שכונת קוטג'ים. בכל מקרה, הערכת שמאי שמחזיקה החברה להשבת נכסים של נספי שואה מעריכה את הקרקעות של גורדון בתל מונד בכ-30 מיליון שקל. את הקרקעות מסרבת יכין חק"ל להחזיר כבר שנים.



"הם עשו הכל כדי לייאש אותנו, אבל לא התייאשנו", אומר דני לוץ. "הם אפילו ביקשו תעודת פטירה של הסבא, אבל אני מצטערת, הנאצים לא חילקו כאלה", מוסיפה נילי לוץ.



מריגה לישראל, לבריטניה - ובחזרה



כיצד הגיע שטח בשווי מיליונים לידי אדם שהתגורר בעת הרכישה בריגה? בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת ביצעו יהודים רבים באירופה השקעות בישראל והעבירו אליה כספים. הדבר נעשה בדרך כלל מטעמים ציוניים ולעתים כהכנה לקראת עלייה לישראל. אלה כללו חשבונות בבנקים מהשקעה בניירות ערך, כספות ונדל"ן לבנייה ולחקלאות.



ב-1939 החל הממונה הבריטי על רכוש האויב להחרים נכסים של יהודים שהתגוררו במדינות תחת הכיבוש הנאצי. בסיום המלחמה הועברו חלק מהנכסים לבריטניה, ובהמשך הוחזרו לישראל ועברו בחלקם לידי האפוטרופוס הכללי של ישראל שהוקם ב-1944.



לימים התברר כי רבים מהמשקיעים בישראל נספו בשואה. עם זאת, לאורך השנים פנו ניצולים ויורשים לממונה על רכוש האויב באוצר הבריטי, ולחלקם הושבו נכסיהם. ב-1968 הועברה כל יתרת הרכוש שהיתה בידיו לניהולו של האפוטרופוס הכללי בישראל. עם זאת, כאמור, נותר רכוש גם בידי גופי נדל"ן וגופים פיננסיים אחרים.



הגופים העיקריים שמחזיקים ברכוש זה הם הבנקים הגדולים, ובעיקר בנק לאומי; ארגונים כמו הסוכנות היהודית וקרן קיימת לישראל; וחברות נדל"ן שפעלו בישראל בשנות ה-40 כמו רסקו, הכשרת הישוב ויכין חק"ל.



יכין חק"ל (המקורית) הוקמה ב-1927 על ידי ההסתדרות הכללית. החברה שימשה משרד קבלני ונועדה לסייע בעבודה עברית וברכישות פרדסים ונטיעתם. ב-1942 הוקמה חק"ל (חברה קבלנית לחקלאות) כמפעל משותף של הסוכנות היהודית וההסתדרות. לאחר קום המדינה היא התאחדה עם יכין, ועסקה בעיקר בנטיעת פרדסים ועיבודם.



ב-1992 נקלעה יכין חק"ל לקשיים כלכליים ונמכרה למיליארדר סמי שמעון. באותם ימים היה לחברה נדל"ן בהיקף עצום, שכלל בעיקר פרדסים, אבל גם שטחי מפעלים כמו בית יכין במרכז תל אביב, בשטח כולל של 12 אלף דונם - רובם הוחזקו אז בחוזי חכירה ל-49 שנה. בהמשך הוארכו חוזי החכירה של יכין חק"ל ל-49 שנים נוספות, בין השאר בעקבות לחצים מצד ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, ובניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. הארכה זו תרמה, לפי הערכות, מאות מיליוני דולרים לרווחי החברה. שמעון עצמו נפטר במאי 2009 וכיום מנהלים יורשיו מאבק על בעלות החברה.



כמו רבים מיהודי אירופה, חיים יוסף גורדון החליט להשקיע בישראל. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ואחרי שכבר היה ברור עד כמה אירופה מסוכנת ליהודים, רכש גורדון כ-15 דונם בתל מונד. הרכישה התבצעה באמצעות פלסטיין פלנטיישן. אלא שגורדון לא זכה ליהנות מהקרקע שרכש. למרות ניסיונות של בתו תמרה - שב-1939, לפני פרוץ מלחמת העולם וכשהיא בת 19, עלתה לישראל - להשיג עבורו תעודת עלייה, הוא לא קיבל תעודה כזו. הוא ואשתו שרה אולצו בספטמבר לעקור לגטו ריגה. לפי מסמכים שאותרו בארכיון בריגה על ידי החברה להשבת נכסים של נספי שואה, הוצאו בני הזוג מהבניין שבו התגוררו בגטו ב-20 באוקטובר 1943, ומאז אבדו עקבותיהם.



לטענת החברה להשבת נכסים של נספי שואה - באמצעות עוה"ד נדב העצני ואורית יפת ממשרד פוריס העצני רוזנברג - פלסטיין פלנטיישן, שבשליטת יכין חק"ל, "לא טרחה לשמור על המקרקעין לטובת יורשיו של גורדון, ואף עוד לפני שהיתה יכולה לקבוע כי גורדון נספה בשואה, מכרה את המקרקעין לצד ג'". לטענת החברה, לפי נוסח טאבו הנוגע לחלקה הרלוונטית בתל מונד, כבר באפריל 1946 מכרה פלסטיין פלנטיישן את האדמות של גורדון לצד ג'.



לפי כתב התביעה, תמרה לוץ דרשה כבר בסוף שנות ה-40 מיכין חק"ל להשיב לה את הקרקעות. החברה טענה כי ב-1948 הועברו לה קרקעות בתל מונד בתמורה למקרקעין שרכש אביה, כחלק מהסדר עמה. עם זאת, החברה להשבת נכסים של נספי שואה טוענת: "מדובר בטענה שמטרתה היתה התחמקות של יכין והחברה הבת מלהעביר ליורשים את הקרקעות בתל מונד, או שוויין. זו טענה ללא ביסוס המופרחת לחלל האוויר".



החברה להשבת נכסים של נספי שואה טוענת כי ב-1948 רכשה גורדון-לוץ קרקע בתל מונד מהחברה הבת של יכין חק"ל בשטח של 3.6 דונם, ולא היו אלה אדמות חלופיות לקרקעות שרכש אביה. באמצעות עו"ד העצני, טוענת החברה כי תמרה גורדון-לוץ רכשה את הקרקעות בתמורה ל-65 לירות פלסטיניות, וכי גם אם יוכח שרכישת הקרקעות נעשתה במסגרת הסדר עמה, הרי שבהינתן כי שילמה על הקרקעות ובנוסף קיבלה שטח המהווה 24% מהשטח של 15 דונם שרכש אביה, מדובר "בהסדר בלתי הוגן העולה לכדי עושק או תרמית".



יותר מ-3,500 תיקים של נספים



נילי ודני לוץ לא לבד. עניין נכסי הנספים בשואה עלה על הפרק בתחילת שנות ה-2000, אז יזמה ח"כ קולט אביטל את הקמתה של ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא. לאחר שזו הגישה את מסקנותיה, עבר בכנסת ב-2006 החוק להסדר השבת הרכוש של נספי השואה המצוי בישראל, ליורשים.



בעקבות החוק הוקמה באוגוסט 2006 החברה להשבת נכסים של נספי שואה. החל ב-2008 ועד לסוף הרבעון הראשון של 2010, היקף הסיוע שהעמידה החברה לניצולי שואה הסתכם ב-160 מיליון שקל. מספר הנכסים המוחזקים על ידי החברה הוא כ-60 אלף, והם כוללים חשבונות בנק, תכולת כספות, ניירות ערך ונדל"ן. היקפם הכספי הוא כ-800 מיליון שקל. מספר הבקשות של יורשי נספים שבהם הוחלט להחזיר את הנכסים הוא 800, בהיקף של 35 מיליון שקל.



בשנים האחרונות עלה שמה של החברה להשבת נכסים של נספי שואה לכותרות חיוביות (לצד ביקורת נגד התנהלותה הכלכלית של החברה, המנכ"ל והיועץ המשפטי העצני) בעיקר בשל מאבקה בבנק לאומי. החברה טוענת כי הבנק, שבעבר נקרא אנגלו פלסטינה, מחזיק ביותר מ-3,500 תיקים של נספי שואה. בעקבות התערבותם של חברי כנסת ולאחר שהגישה תביעה על סך כ-300 מיליון שקל, הסכימו הצדדים לפנות לבוררות.



"המוסדות פעלו כגנבים"



החברות שמחזיקות לכאורה בנכסים של נספי השואה עושות, כך נראה, כל מאמץ כדי לשמר אותם אצלן. בנובמבר 2008 נחשף ב"הארץ" דו"ח פנימי שהוגש לחברה להשבת נכסים של נספי שואה, לפיו מאות דונם באזור המרכז השייכות לנספי שואה הועברו לאחרים. הדו"ח, של צוות בראשות עו"ד ניסן שריפי, העלה חשד כי מדינת ישראל וגופים אחרים השמידו מסמכים הנוגעים לבעלותם של נספי שואה על קרקעות, כדי לטשטש את זהות הרוכשים המקוריים ולהעבירן לאחרים. "המוסדות הרלוונטיים פעלו כגנבים במחתרת, כאחרוני התגרנים בשוק, ובוודאי שלא פעלו כפי שראוי לגופים ציבוריים", נכתב בדו"ח.



הדו"ח החמור גילה שבשנות ה-50 הורה קב"ט משרד האוצר לשרוף את כל תיקי המקרקעין הנוגעים לנכסים שרכשו נספי שואה. הוזכרה בדו"ח גם שריפה "מסתורית" בארכיון חברת יכין חק"ל, שחלק מהקרקעות הועברו לבעלותה, ושכילתה מסמכים על קרקעות נספים, אך לא כילתה חוזי אספקה ותעודות משלוח מאותן השנים.



ב-2009, כשבית המשפט הורה ליכין חק"ל לחשוף מסמכים הקשורים לקרקעות של גורדון, טענה החברה כי עשתה כל שביכולתה לשתף פעולה, אך עקב שריפת הארכיון בבית צים ב-1966, לא עלה בידה לספק את המסמכים הרלוונטיים. עוד נמסר שאין באפשרות החברה לשחזר או לאתר מסמכים שאבדו בשריפה ושלא היו קיימים ב-1991, אז נרכשה החברה על ידי שמעון.



"עד היום היו הרבה תביעות שלא הגיעו למישור המשפטי, אבל החלטנו שאנחנו רוצים לעבור להליך פעיל יותר ואגרסיבי יותר", אומר צבי קנור, מנכ"ל החברה להשבת נכסים של נספי שואה. "המקרה של גורדון הוא מקרה בודד, אבל אנחנו רואים בתביעה הזו תביעה מכוננת. לא נוותר לחברות שמחזיקות בנכסים של נספים".לדבריו, "לכולם נדמה שהבנקים הם הכי רעים בסיפור, אבל הגוף הכי רע הוא האפוטרופוס הכללי. המדינה בעצמה מקשה על נגישות למסמכים, אז שחברות פרטיות יקלו עלינו?"



עו"ד אלינור קוריוטורו, ראש אגף איתור נכסים ויורשים, הוסיפה כי בחברה מעריכים שליכין חק"ל יש קרקעות נוספות, וחובה עליה לאתרם. היא ציינה כי גם הכשרת הישוב מחזיקה בקרקעות של נספים.



"מאז שמצאנו את המעטפה ניסינו למצוא את הצדק", אומרת נילי לוץ. "נראה שיש פה משהו מסריח, אולי יותר מהולילנד".



מחברת מטעי ארץ ישראל נמסר בתגובה כי היא עוד לא קיבלה את התביעה, ולכן אין באפשרותה להגיב לטענות. "עם זאת", נמסר, "מר לוץ הגיש תביעה ב-2005, שנמחקה ביוזמת בית המשפט. מדובר בתביעה חסרת בסיס. מסמך הרכישה מעיד כי לא שולמה התמורה עבור הזכויות במלואה, כך שספק אם סבו רכש זכויות. מהתביעה התברר כי ב-1948 הגיעה אמו של לוץ להסדרים עם פלסטיין פלנטיישן וקיבלה שטחים של יותר מ-3.6 דונם. ארכיון פלסטיין פלנטיישן נשרף עד היסוד ב-1966, בשריפה שנחשבה כגדולה ביותר שידעה ישראל. הטענה כי שריפת הארכיון קשורה לרצון להעלים ראיות היא הוצאת דיבתה של החברה. לגבי כך שגב' לוץ מתרעמת על שהתבקשה להמציא תעודת פטירה לסבה שנספה בשואה, ייאמר: לא היו דברים מעולם".