ועדי עובדים יכולים לקבוע גורל מדינות

סקרים ביוון, דיווחו אתמול סוכנויות הידיעות, קובעים כי מרבית העם היווני תומך במחאה של ארגוני העובדים במדינה נגד תוכנית הצנע.

לפי הסקרים, בין 53% ל-68% מאזרחי המדינה מתנגדים לתוכנית הצנע, סבורים כי ההפגנות של העובדים נגדה מוצדקות ואף שוקלים להצטרף להפגנות בעצמם. שיעור התמיכה הגבוה בהפגנות באתונה נותר בעינו גם לאחר ששלושה אזרחים תמימים קיפחו את חייהם בהצתה של מתפרעים.

הלך הרוח המשתקף בסקרים עולה בקנה אחד עם ההתבטאויות של ראשי ארגוני העובדים ביוון, שהודיעו כי לא יסכימו לתוכנית הצנע הממשלתית המתבססת על קיצוצים הנרחבים בשכר העובדים במגזר הציבורי ובזכויות הפנסיה שלהם. ארגוני העובדים הטילו את האשמה במשבר הכלכלי על הפוליטיקאים, וקראו להם לשלם את המחיר על כך.

חייבים להודות - העובדים היוונים צודקים. פוליטיקאים עלובים, ספק מושחתים, ספק סתם בלתי מוכשרים, דירדרו את יוון אל עברי פי פחת. ללא ספק, הפוליטיקאים היוונים אשמים במשבר שם, וללא ספק הם צריכים לשלם מחיר על כישלונם.

רק שלמרות הצדק הרב בדבריהם, אי אפשר שלא להזדעזע מהעמדה קצרת הרואי שמציגים ארגוני העובדים ביוון. נניח שהם צודקים, ונניח שמחר הם ישרפו את בניין הפרלמנט ויעלו את כל הפוליטיקאים על המוקד. מה אז? האם משבר החובות של יוון ייפתר עקב כך?

ליוון אין כל דרך להיחלץ ממצוקתה, אלא אם היא תתחיל לשלם חובות. ואין כל דרך שיוון תתחיל לשלם חובות אם היא לא תבזבז פחות ותייצר יותר. ואין כל דרך שיוון תוכל לבזבז פחות ולייצר יותר, אלא אם העובדים ביוון יסכימו להקטין את שכרם ואת עלות שעות העבודה שלהם. כל דרך אחרת תוביל את יוון (ואולי את אירופה עמה) לאבדון. הסירוב של ועדי העובדים ביוון לדרך הזאת משמעו שהם - ברוב טיפשותם וקוצר ראייתם - יביאו אסון על עצמם ועל מדינתם.

הבחירה הקשה שבפניה ניצבים העובדים היוונים - להסכים לפגיעה קשה ברמת חייהם כחבל הצלה יחיד לכלכלתה של יוון - אינה ייחודית. היו כבר בהיסטוריה ועדי עובדים שעמדו בפני ברירות דומות, והגיבו עליהן אחרת. ב-1987 עמדה אירלנד, אז אחת המדינות הנחשלות במערב אירופה, בפני ברירה דומה, לאחר שנקלעה למיתון קשה. ממשלת אירלנד יזמה תוכנית צנע כלכלית שכללה הקפאת שכר, פיטורים נרחבים במגזר הציבורי והעלאת מסים. התוכנית יצאה אל הפועל בהסכמה מלאה של ארגוני העובדים באירלנד.

שנה לאחר התוכנית, באוגוסט 1988, דיווח "ניו יורק טיימס" על תוצאותיה: הוצאות הממשלה קוצצו ב-4.5%, 10,000 עובדים פוטרו במגזר הציבורי האירי, בתי חולים נסגרו, הכיתות התמלאו עד אפס מקום בגלל הקטנת מספר המורים והאבטלה זינקה ל-19%. ואולם בתוך שנה עברה אירלנד ממיתון לצמיחה, היצוא זינק, מספר החברות הזרות שפתחו מפעלים באירלנד גדל במאות, והחוב הלאומי התכווץ במהירות. סקרי דעת קהל שנערכו באותה שנה באירלנד העלו כי הפופולריות של ראש הממשלה גאתה לשיא, לאחר שהציבור סבר כי תוכנית הקיצוצים היתה הכרחית כדי לחלץ את אירלנד מהמשבר הכלכלי.

20 שנה מאוחר יותר, ב-2008, שוב נקלעה אירלנד למיתון קשה בעקבות המשבר הפיננסי העולמי. עם זאת, הפעם היא נקלעה למשבר מעמדה של הכלכלה החמישית בעושרה בעולם - לאחר שעברה 20 שנה של צמיחה כלכלית מואצת. בהתאם לתרבות האירית, אפשר להניח כי היא תדע לצאת גם מהמשבר הזה מחוזקת.

ארגוני עובדים טיפשים, שאינם מוכנים להקריב דבר בטווח הקצר כדי להשיג יתרונות בטווח הארוך, לעומת ארגוני עובדים חכמים, שמקריבים את הטווח הקצר לטובת שגשוג כלכלי בטווח הארוך - זה, מתברר, מה שעושה את עיקר ההבדל ביכולת של מדינות מודרניות להיחלץ ממשברים כלכליים.

הכלל הזה תקף גם על ישראל. בעשור האחרון הונהגו ועדי העובדים בישראל בחוכמה רבה בידי יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שהסכים להקפאת שכר דה פקטו במגזר הציבורי בתחילת שנות ה-2000 (משבר האינתיפאדה השנייה), וכך איפשר לישראל להיחלץ מהמשבר הכלכלי הקשה של תחילת העשור ולהימנע מהמשבר הנוכחי.

עכשיו נותר לראות האם עיני ימשיך להפגין תבונה, ויאפשר לישראל להיערך לקראת האתגרים הכלכליים העומדים בפניה, בכך שיגיע עם הממשלה להסכמה על שינוי מבנה השכר במגזר הציבורי והכנסת גמישות לשכר.