אם יש דבר אחד שמאחד את כל מנהיגי גוש היורו, זו המטרה להגן על היורו בכל מחיר. שלא יירד, שלא יפוחת, שכבודו לא ייפגע, שלא ייפול חס וחלילה מול הדולר השנוא.
"לא ניתן ליורו ליפול", אמרה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל. "נעשה כל מה שיידרש כדי להגן על היורו", אמר נשיא הנציבות האירופית, מנואל חוסה בארוסו. "נגן על היורו מפני להקת הזאבים שרוצה לנגוס בו", אמר אנדרס בורג, שר האוצר של שוודיה. "כל מדינות גוש היורו פועלות יחדיו לתמיכה ביורו", אמר דידייה ריינדר, שר האוצר הבלגי. "בכוונתנו להגן על היורו", אמרה שרת הכלכלה של ספרד, אלנה סלגדו. אז מה כל כך חשוב להם ביורו?
יש להם בעיית אגו חריפה. יש להם בעיית גאווה. הם רואים ביורו כמייצג האיחוד האירופי מול המעצמה האמריקאית. הם לא מוכנים שהמטבע שמאחוריו עומדים 330 מיליון אירופים, יפוחת מול הדולר שמייצג מספר דומה של אזרחים. כי מה יש, הם פחות טובים?
זו כמובן שטות גמורה, כי אם יש דבר אחד שיכול להציל כעת את אירופה זה פיחות מסיבי. התרופה הכי נכונה היא לתת לכוחות השוק לפעול כדי שהיורו יפוחת באופן משמעותי מול הדולר. זו התרופה הכי יעילה לעידוד הפעילות בגוש היורו. זה יעודד את היצואנים ויקטין את היבוא. כך תחודש הצמיחה, האבטלה תרד, המסים יעלו - והגירעונות ייסגרו, הן בתקציב והן במאזן התשלומים.
זה נכון, יש לכאורה תועלת כלכלית אחת מיורו יציב שלא יורד, והיא ההשקעה העולמית במטבע. כי היורו הצליח לתפוס בשנים האחרונות מקום של כבוד בחסכונות של הציבור. אנשים מחזיקים כיום יורו כמו שהחזיקו פעם דולרים, והמשמעות היא שהבנק האירופי יכול להדפיס כסף ולקבל תמורתו מטבע זר - כאשר הכסף הזה לא נכנס למחזור. במלים אחרות, זה מעלה את רמת החיים של האירופים, שיכולים לרכוש סחורות שבעצם לא שילמו עליהן - חוץ מעלות הדפסת השטרות.
ואולם זה נימוק חלש, כי גם אם היורו יפוחת, הציבור לא יברח ממנו. הרי כולנו מודעים לרכבת השדים של המטבעות. כאשר היורו הוצג לראשונה בינואר 99' הוא היה שווה 1.17 דולרים. לאחר מכן, בסוף 2000, הוא ירד לשפל של 0.86 דולרים ליורו - ושום דבר לא קרה. בנובמבר 2009 הוא עלה עד כדי 1.5 דולרים ליורו, וכעת הוא פחות מ-1.27 דולרים ליורו.
לכן, מנהיגי אירופה צריכים להבין שאסור להם למנוע את פיחות היורו. זאת, משום שלפי רמת הגירעון, רמת החובות, רמת חוסר היעילות וחוסר התחרותיות של מדינות גוש היורו (ולא רק של יוון), היורו צריך לרדת לרמה של 1:1 מול הדולר - וזה גם יגיע במוקדם (אם לא יפריעו לו) או במאוחר - אם יפריעו ויגרמו לנזקים כבדים בדרך.
כדור פרוזאק ענק
ירידות השערים אתמול בכל הבורסות בעולם, מסין, אירופה ועד וול סטריט, כולל ישראל, לימדו אותנו שמשבר החובות העולמי עוד לא הסתיים.
האמת היא שמדובר במשבר אחד ארוך שהתחיל ב-2007, במשבר הסאבפריים והנדל"ן בארה"ב, המשיך ב-2008 במשבר הפיננסי שהתבטא בנפילת בנק ההשקעות האמריקאי ליהמן ברדרס ובנקים נוספים בארה"ב ובעולם, ואחר כך התגלגל למשבר ריאלי של מיתון, ירידה בהכנסות ממסים וגירעונות כבדים במדינות אירופה ובארה"ב - שחלקם נובע מתוכניות החילוץ האדירות שסיפקו מדינות רבות לבנקים ולמוסדות פיננסיים. כלומר, מדובר במשבר בן שלוש שנים שסופו לא נראה באופק.
החולייה החלשה הפעם היתה יוון. היא נפלה ראשונה, כי שם התנהגו בחוסר אחריות כבר עשור שלם, שבמהלכו חגגו היוונים בעליות שכר, בפנסיה מוקדמת, באי תשלום מסים ובגירעונות ממשלתיים כבדים - מתוך תקווה שהאיחוד האירופי ימשיך לממן אותם לעד. אבל יוון לא לבד. גם פורטוגל וספרד בצרות, וגם לבריטניה ולארה"ב יש גירעונות כבדים.
לכן, מאות מיליארדי היורו שהעמידו מדינות גוש היורו וקרן המטבע העולמית כאשראי לטובת המדינות החלשות באירופה, אינם אלא כדור פרוזאק ענק שמונע פשיטת רגל מיידית של יוון, פורטוגל וספרד, אך אינו פותר את הבעיות האמיתיות של אירופה: בזבוזים כרוניים, גירעונות ענק, חובות גדולים ותנאי שכר ופנסיה שלא מאפשרים תחרות ויצוא - וחוסר שיווי משקל בסיסי בין המדינות השונות שמרכיבות את האיחוד.
כמו שברור שאי אפשר לחרוש את השדה עם שור וחמור יחדיו - כי השור חזק יותר וימשוך הצדה עד שהחמור לא יוכל לעמוד בקצב ויתמוטט - כך אי אפשר לחבר בין הנס הגרמני שעובד קשה וחוסך הרבה, לבין זורבה היווני שמחפש את החיים הטובים ואת האוזו בטברנות.
ברור ששני הפכים אלה לא יכולים לדור תחת יורו אחד. ברור שאם היה עכשיו בגרמניה מארק, הוא היה מיוסף; ואם ביוון היתה דרכמה - היא היתה מפוחתת. לכן ליורו אין עתיד.
רק לא יורוזציה
מסקנה נוספת שעולה מהמשבר היא שאסור לישראל לחשוב אפילו על הצטרפות לגוש היורו או הדולר. אנחנו חייבים לשמור על עצמאות המדיניות המוניטרית; להוריד ריבית מתי שנחוץ ולהעלות אותה מתי שיש צורך; להזרים כסף מתי שדרוש ולספוג אותו כאשר יש צורך; ואפילו להתערב בשוק מט"ח כאשר התנאים מחייבים זאת.
את כל זה לא יהיה אפשר לעשות כאשר נעבור ליורו או לדולר, כמו שמטיפים כמה כלכלנים ועיתונאים שאינם מבינים הרבה. הרי כאשר נעבור ליורו או לדולר, נצטרך לסגור באותו יום את בנק ישראל.
היתרון החשוב יותר של שקל עצמאי הוא שהוא מאפשר פיחות או ייסוף מהירים, שמונעים משברים גדולים נוסח יוון. כי כאשר המשק בצרות, הצמיחה נמוכה והגירעונות עולים, ייווצר פיחות חד שיגרור אחריו ירידה ברמת החיים של כולנו ועידוד היצוא, ואז גם הממשלה תזדעק ותציג תוכנית כלכלית חדשה של קיצוצים שתוציא אותנו מהבוץ. זה בדיוק מה שקרה אצלנו ב-2002-2003.
כלומר, שקל חופשי, שאינו צמוד לאף מטבע אחר, הוא בלם זעזועים חשוב. הוא צופר אזעקה וצופר הרגעה, שעליו אסור לוותר בשום תנאי ובשום מצב.