מנכ"ל הבנק לא אוהב את הבנק

>> מנכ"ל בנק או מנכ"ל חברה ציבורית, שחומד לעצמו מדי חודש חמש משכורות רמטכ"ל ועוד מיליון שקל, גורע מהחברה יותר מאשר תורם לה, מכיוון שהוא גורם לעובדיו הרגשת ניכור וללקוחותיו תחושת ניצול.

בקרב מרבית העובדים והלקוחות, המנכ"ל והארגון מזוהים כיישות אחת, ומבחינתם החברה או הבנק כולו משדרים מסר של "תפוס כפי יכולתך". העובדים מרגישים מקופחים בשל שכרם העלוב ביחס לשכר שהחברה יודעת להעניק, והלקוחות מרגישים שהם אלה המשלמים את מחיר הסחטנות.



ארגון שגם עובדיו וגם לקוחותיו חשים ממורמרים כלפיו, אינו יכול להצליח. על המנכ"ל להניע את עובדיו באמצעות מוטיבציה גבוהה ולמשוך את לקוחותיו באמצעות הרגשה טובה - מהשירות וממחירו. האמצעי הניהולי היעיל ביותר לכך הוא דוגמה אישית, ומנכ"ל הנוהג בגסות במשאבי הארגון - גורם לההיפך מכך.



שר האוצר צוטט כמי שיודע שהעניין היחיד של המנכ"ל בארגונו הוא תועלתו החומרית, והעריך כי אם זו לא תבוא על סיפוקה, המנכ"ל יעזוב לחו"ל. בעצם, אין פלא בכך. כל החברה והכלכלה שלנו מבוססת על "תפוס כפי יכולתך", וכבר מזמן המושג "לכידות" אינו רלוונטי.



גם המדינה גורמת לניכור עמוק ולהריסת הלכידות. היא מתגמלת את הנתב בנמל כפי שמתגמלת חדר מורים שלם, מכיוון ששריטה בתנאיו תגרום לסגירת הגבולות; היא מתגמלת את העובד הממוצע בחברות החשמל והמים כאילו היה חמישה עובדים סוציאליים, היות ששריטה בתנאיו תגרום לסגירת השאלטר והשיבר. למורה, לעומת זאת, אין על מי לאיים; מקסימום - התלמידים לא ילמדו.



אם מנכ"ל בנק או חברה ציבורית יכריזו שהם מסתפקים בחמש משכורות חודשיות של רמטכ"ל בלבד, ותורמים מדי חודש את שאר הסכום, כמיליון שקל, לשיפור שירות זה או אחר ולצ'יפור לקוח זה או אחר - הארגון יהפוך תוך זמן קצר לארגון מוביל.



הכותב הוא דוקטור להנדסה ובעלים של חברת טכנולוגית