אילן פרנק
במאי סרטים תיעודיים
גיל: 54
מצב משפחתי: נשוי + 3
מגורים: לוס אנג'לס
תפקידים קודמים: טייס מסוקי יסעור בחיל האוויר
עוד משהו: התחתן בגיל 44
כטייס מסוק יסעור שבעברו כמה פעולות נועזות וצל"ש אחד, רס"ן (במיל') אילן פרנק יודע שמשימות לא מסתיימות עד שלא נערך להן "תחקור ויישום לקחים". קצת לפני סיום הראיון חושף פרנק נייר קטן, שעליו משורבטות בכתב יד שורות מסודרות. הוא שולף עט ומתחיל לסמן "וי" על יד כל שורה המסכמת נושא שעליו רצה לשוחח בראיון. שרה פיילין, האיום האירני, פוקס ניוז, הילדות בחולון, קורס הטיס, הצל"ש שקיבל ועוד ועוד. "נגענו כמעט בהכל", הוא מסכם בסיפוק.
פיספסתי משהו?
"כן, דווקא סיפור שיעניין אותך. קיבלתי הזמנה להרצות בפני הנזירים של הדלאי לאמה. התנאי שלי היה שהוא יהיה שם ושאוכל לפגוש אותו. הם הסכימו ואני צפוי לנסוע בקרוב".
פרנק הוא כבר מזמן לא רק טייס במיל'. זה 11 שנה הוא חי ועובד בלוס אנג'לס, שם הוא מביים ומפיק סרטים תיעודיים בינלאומיים. יש לו חברת הפקות הממוקמת בהוליווד, וסרטיו שודרו, בין השאר, ברשתות "דיסקברי" ו"נשיונל ג'יאוגרפיק". סרט אחד, מוצלח במיוחד, על שרה פיילין - נמכר לרשת פוקס ניוז. לישראל הוא הגיע לביקור בן שבועיים עם מטרה שהוגדרה מראש - למצוא מימון לסרט שעליו הוא עובד בימים אלה, על מה שהוא מכנה "הגולדסטוניזם", משל לדרך המעוותת שבה רואה העולם את ישראל.
"לאנשים בחו"ל אין נקודת מבט כוללת על ישראל", הוא מסביר. "כאן, בארץ, כולם יודעים הכל. בחו"ל הם יכולים להתמקד בפרטים, או באירוע אחד - ולהקיש ממנו על ההתנהלות של הצבא. אני חסיד של לשים דברים בפרספקטיבה. בזה אני עובד".
זה סרט שיוצא נגד דו"ח גולדסטון?
"לא. הדו"ח (שביקר בחריפות את התנהלות צה"ל במלחמת עזה בינואר 2009, ע"ג) הוא הטריגר. אני עוסק כל הזמן בהסברה של ישראל בארה"ב. כשהדו"ח התפרסם זה הגדיש לי את הסאה. אני הרי יודע על שיטות הלחימה של צה"ל, על אופי המדינה, הדברים הגדולים. חורה לי לראות מה שעושה התעמולה של המתנגדים לישראל. רציתי לעשות סרט שנותן מענה לגולדסטוניזם. אחד הלקחים העיקריים מהסרט הוא שצה"ל זה הצבא הכי הומאני שיש. טעויות נעשות, בוודאי. גם דברים לא טובים קורים. אבל זה לא העיקר. צריך להבין, הצבא בנוי מאנשי מילואים, במהות מדובר באנשים עם משפחות, באנשים מוסריים. ובלי קשר אני מאמין שאם נלחמים בדרכים לא מוסריות - לא מנצחים".
יצרת קשר עם גורמים ביטחוניים-מדיניים בישראל? יידעת אותם לגבי הסרט?
"דובר צה"ל נרתם למשימה. מעורבים בעניין גורמים רבים ותומכים רבים. הסרט יתמקד פחות בהבעת דעה, אלא יציג עובדות. עכשיו אני רק צריך למצוא מישהו שיממן אותו".
אתה מאמין שתוכל להרוויח ממנו?
"את הסרט הזה אני לא עושה בשביל הפרנסה. המדינה שלי חשובה לי, אני מחובר למה שקורה פה, לצבא, לכולם. הנה, חוץ מהגולדסטוניזם אני עובד עם פוקס ניוז על סרט בעניין האיום האירני. אנשים לא מבינים שאירן מייצרת נשק גרעיני לשימוש צבאי. הסרט נועד להראות שאירן לא מפתחת פצצה לשימושים מדעיים, אלא פצצה מסוכנת".
זה לא ברור?
"אולי לנו. לא לאירופאים. אני אחראי על החלק הישראלי בסרט. המשמעות היא הבאת מרואיינים וחומרים, וכך להציג את האופן שבו ישראל רואה את האיום. אני רואה את עצמי כנציגנו בפוקס".
אתה אולי מחובר למה שקורה פה, אבל לא מתגורר פה כבר שנים.
"אני לא חי בישראל כבר 11 שנה, אבל עד לפני כמה שנים עוד עשיתי מילואים מיוזמתי פעמיים בשנה. הייתי מדריך בקורס טיס. אז אני אולי לא גר פה, אבל לגמרי מרגיש ישראלי".
למה עזבת?
"רציתי להגיע למקום שבו השמים הם הגבול, רציתי לכבוש מקומות רחוקים. ידעתי שהוליווד זה המקום הכי גבוה שאפשר להגיע אליו, אז לשם נסעתי. אני אוהב ליצור ואני רוצה להספיק הרבה בחיים. בחרתי לא לחתום קבע בחיל האוויר כי החיים קצרים. טסתי, רשמתי הרבה הישגים. רציתי משהו אחר".
חשבו שאני מת
פרנק נולד בחולון לפני 54 שנה, וגדל בשיכון צבא קבע בעיר. הוא אחיהן של ליאורה לנגר, מנהלת שיווק בחברה גדולה, והשחקנית עירית פרנק, שמנהלת את האוניברסיטה העממית. אביו עלה לישראל מגרמניה בגיל 16 ופגש את אמו של פרנק, מטילדה, שמוצאה פרסי, בעת ביקור באירן. "היה לי בבית מודל טוב של התייחסות לנשים", מודה פרנק כשהוא מדבר על הוריו. "קיבלתי ערכים שאתם אני הולך עד היום".
הוא למד בבית הספר היסודי שלום עליכם ובתיכון הולץ במגמת אלקטרוניקה. עם גיוסו לצה"ל, ב-1975, התנדב לנח"ל, מעבר טבעי לנוכח חברותו בתנועת הנוער השומר הצעיר. אבל פרנק, שרגיל להיות ראשון בכל, לא הסתפק בשירות סטנדרטי. כשקיבל זימון לקורס טיס, הסתער על המטרה.
הוא סיים את הקורס בהצלחה, וזמן קצר לאחר מכן, ב-1981, אף זכה לקבל צל"ש ממפקד חיל האוויר דאז, דוד עברי, על פינוי נועז תחת אש של כוח צנחנים בלבנון. פרנק נענה בשמחה כשהוא מתבקש לחזור למראות ההם: "היה פינוי מסובך וקשה וכמעט בלתי אפשרי", הוא מספר. "כוח הצנחנים לא האמין שיצליח לצאת משם בחיים וכבר השלים עם זה, אבל בשבילי הוויתור לא היה אופציה, למרות הסכנה".
על הנייר, תפקידו של פרנק בקרב תוכנן להיות פשוט יחסית. ב-19 ביולי 1981, החלה חטיבת צנחנים במבצע שנועד לפגוע במחבלים ובתשתית שלהם באזור לבנון, 5 ק"מ דרום-מזרחית לשפך הזהרני. ששת היסעורים מטייסת היסעור של פרנק, שלקחו חלק במבצע, אמורים היו להכניס ולחלץ את הכוחות מהשטח: "בתחילת הערב הנחית כוח יסעורים של הטייסת את כוח הצנחנים ליד היעדים שלהם, ואני ועוד שני מסוקים היינו אמורים לחלץ אותם כשהם מסייים את הפעולה.
"אבל הכוחות הסתבכו והזניקו אותנו בבהלה. זיהינו שהשטח פעיל מבחינת ירי. יצרנו קשר עם הכוח, ולפי נוהל מקובל ביקשנו מהם להדליק פנסי זיהוי לנקודת נחיתה. כשזה קרה, באותה שנייה ממש, נפתחה אש כבדה לכיוון מקום הנחיתה שלנו. הייתי צריך לקבל החלטה מהירה אם להיכנס למעגל המתנה או לנחות מיד. הבנתי שאין ברירה אחרת אלא לנחות, כי אחרת הם לא ייצאו משם.
"עם הנחיתה בישראל הבחנתי בהמולה. אנשים התרכזו מסביב וכולם אמרו את אותו הדבר: 'החיילים ומפקד הכוח לא האמינו שתצאו בחיים מהלילה הזה'. רק אז הבנתי את העוצמה של מה שקרה שם".
ב-1982 התחיל פרנק להרגיש ממוצה. הוא רצה שינוי, וביקש להשתחרר כדי לצאת ללימודים. אלא שאז פרצה מלחמת לבנון. הוא הוחתם לארבעה חודשים, שבמהלכם זומנה לו פגישה נוספת עם המוות. "הייתי בעיצומה של משימה להובלת לוחמים ושמעתי בקשר שיש פצוע בנקודה קרובה. עשיתי הקפה ונכנסתי לנחיתה במשטח. מיד כשנחתתי, הבחנתי בנזילה של שמן הידראולי. משמעות הדבר היתה שאם הייתי נשאר עוד שתי דקות על המשטח, לא הייתי מסוגל להמריא. שמעתי מישהו מוכר בקשר. ידעתי שזה טייס מסוק אנפה.
"ביקשתי שייתן לי לעזוב את המשטח וייכנס במקומי. שתי דקות לאחר מכן, אני שומע בקשר שהתרסק מסוק. מהמקום שממנו המראתי ראו עשן. הייתי היסעור היחיד בלבנון. הדיווח שהגיע לחפ"ק שלנו בצפון הוא שיסעור התרסק. למשך חצי שעה חשבו שאני מת וכבר החלו להספיד אותי. רק מאוחר יותר התקבלה ההודעה שזה היה מסוק האנפה".
ב-1985, לאחר שהגיע עד תפקיד מנהל אגף המבצעים בטייסת היסעורים מדגם "סופר פרלון", החליט פרנק להשתחרר. "אחרי המלחמה אמרתי שאני רוצה לעזוב כי הרגשתי שהגעתי לשיא, אבל המפקדים שלי רצו להחזיק אותי עוד קצת. בסופו של דבר, הם סיכמו אתי שאצא לשנה של חופשה ללא תשלום ושכל הזכויות שלי יישמרו. אז לקחתי תרמיל, אוהל ושק שינה ונסעתי לאלסקה. רציתי מקום פראי, רחוק, שלא יהיו בו הרבה ישראלים. תיאלנד והודו ירדו מהפרק. הסתובבתי כחצי שנה, טיפסתי על הרים, דגתי והתאהבתי".
מה כל כך נהדר שם?
"אלסקה היא מדינה קשה אבל יפהפייה. על כל אשה שם יש שבעה גברים. יש בה מעט דרכים, מעט כבישים, הרבה דובים. התחברתי לאנשים ולנופים שבה. באותו זמן התחיל להבשיל בי הרעיון לעשות סרט דוקומנטרי על נשים באלסקה. בהרבה נשים שפגשתי שם גיליתי משהו מיוחד".
שרה פיילין ואני
הטיול באלסקה הבהיר לפרנק שהתחנה הבאה בחייו תהיה רחוקה מהטייסת: הוא עבר לארה"ב, שם השלים שלושה תארים באוניברסיטת סן פרנסיסקו - בקולנוע, בטלוויזיה ובמשחק ("אפילו הופעתי בכמה סרטים"). ב-1991, חזר לישראל ושימש עוזר במאי בסדרה בשם "חום טרופי", שהופקה עבור רשת cbs.
כשהוא שב לארה"ב, הסדרה הראשונה שביים שאבה השראה ישירה מעברו הצבאי. "מסוקי קרב - ציפורי הטרף", שנמכרה לערוץ התיעודי "דיסקברי", סקרה יחידות עילית של מסוקים בחילות אוויר שונים ברחבי העולם - בישראל, בארה"ב, בגרמניה, בירדן ובטייוואן. הסרט בדק את השונה ואת הדומה בכל טייסת ואת השפעת התרבות המקומית על תפקודה.
"שלושה חודשים אחרי שהגעתי לארה"ב, הצלחתי למכור לדיסקברי את הסדרה. הכנתי פרומו וכך מכרתי להם את הרעיון. דיסקברי יושבים בחוף המזרחי ואני הייתי בכלל בחוף המערבי. הם התלהבו מהרעיון אבל לא הכירו אותי, אז הם שלחו את מפיק העל שלהם, שהגיע בחליפת שלושה חלקים, כדי לראות פרזנטציה שהכנתי. הפרזנטציה הצליחה".
כמה הרווחת על הסדרה?
"עלות הסדרה במושגים של אז, ב-1997, היתה 800 אלף דולר. זה נחשב אז להמון כסף. כמובן שלא הכל הלך אלי".
המכירה הגדולה לדיסקברי פתחה לו את הדלת לתחום הסרטים התיעודיים. 20 שנה מאוחר יותר, ב-2006, חזר פרנק לרעיון שהבשיל בו עוד באלסקה והחליט לצלם סרט על נשים ברחבי העולם. "אני מאמין בכוח הנשי ורציתי לפתח פרויקט שמראה כוח נשי. צילמתי בנפאל סרט על נזירה נפאלית - שהיא גם זמרת מפורסמת שם - שהקימה בית ספר לנזירות. בישראל צילמתי בדווית שדוחפת קדימה נשים בדוויות, ואז עליתי לאלסקה, למקום שנמצא קרוב מאוד לקוטב הצפוני, וביליתי בחברת תעופה של מטוסים קטנים, שמורכבת מנשים בלבד. הצטרפתי אליהן לטיסות במקומות שאני, כטייס מיומן, לא הייתי מוכן לנחות בהם".
זמן קצר לאחר מכן החל סיפור האהבה של פרנק עם מי שנהפכה לסמלה של המדינה הקפואה: מושלת אלסקה לשעבר, שרה פיילין. "אחרי תחקיר מעמיק הגעתי לשרה פיילין", נזכר פרנק. "הגעתי אליה מאחר שהיה מדובר אז באשה הראשונה שנבחרה לתפקיד, אחרי 60-70 שנה של שלטון גברי. לא רק זה, אלא שהיא הצליחה להיבחר אחרי שנלחמה בשחיתות וניצחה אותה. יצרתי אתה קשר והצעתי לה להתראיין לסרט. בהתחלה היא היססה".
באותו הזמן היתה פיילין בוושינגטון, שם נפגשה עם המועמד הרפובליקאי דאז לנשיאות ג'ון מקיין, שקיים סדרת פגישות עם המועמדים לתפקיד סגן הנשיא. "היא טילפנה אלי ושאלה, 'מה הכתובת שלך בלוס אנג'לס?' חשבתי שהיא רוצה לשלוח לי משהו, אבל מסתבר שהיא היתה בעיר ורצתה להיפגש. אירחתי אותה במשרד שלי ופיטפטנו שעתיים".
על מה דיברתם במשך שעתיים?
"דיברנו על אלסקה, ואז סיפרתי לה על הסרט. היא אמרה, 'תגיע לאלסקה ונדבר'. חודש מאוחר יותר לקחתי אתי מצלמה ונסעתי אחריה. ביליתי אתה שלושה ימים, אחד על אחד. התלוויתי לסדר יומה בכל דבר שעשתה. היא לא ביקשה ממני לצאת או להפסיק לצלם גם כשהעוזרים שלה ביקשו זאת. היא נתנה לי לראות איך היא מנהלת את המשרד; צילמתי אותה גם עם המשפחה, עם הבעל, עם הילדים. רגעים מאוד אינטימיים. היא היתה פתוחה, ידידותית ואמיתית. היא הרשימה אותי מאוד. יש לה 'סטאר קוואליטי'. לא משנה מה אתה חושב עליה, הדמות שלה היא אטרקטיבית".
בתקשורת היא לא הצטיירה כאשה חכמה מדי.
"תראי, חיל האוויר נתן לי כלים לנתח ולאבחן. ההתרשמות שלי ממנה היתה שהיא אשה 'קולית' ונעימה, שיודעת לשאול את השאלות הנכונות".
פרנק סיים לצלם את הסרט והחל לעמול על עריכת החומרים ("ישבתי במשך לילות מול מסך המחשב"), ואז התברר שפיילין נהפכה לסחורה חמה הרבה יותר משחשב, כשנבחרה כסגניתו של מקיין במרוץ לנשיאות. "דרך הסוכן שלי הפצנו שיש בידי סרט עליה, וההתנפלות החלה", נזכר פרנק. "כל רשתות הטלוויזיה בארה"ב, ואני לא מגזים, רצו לראות את החומרים. בסוף החלטתי ללכת עם פוקס".
למה?
"כי פיילין היתה 100% אתי, ולא רציתי שישתמשו בחומרים שלי נגדה. על רשת פוקס סמכתי".
אז בזכות פיילין השתלבת ברשת פוקס ניוז?
"כן, ככה החל הרומן שלי עם רשת פוקס, מה גם שנהפכתי למומחה מספר אחת בארה"ב לשרה פיילין. הם החתימו אותי כיועץ - כמו גם את פיילין".
אתה בקשר אתה?
"לא בקשר קרוב מאוד, אבל אני פועל להביא אותה לישראל".
מה קרה לסרט המלא על נשים בעולם?
"יצרתי קשר עם אופרה ווינפרי, שאליה ייעדתי את הסרט מראש. כרגע יותר מעניין אותה להתמקד בסיפור אחד, אז בחרתי את הטייסות מאלסקה".
מרוויחים טוב מסרטים תיעודיים?
"אפשר להתפרנס מזה".
מעריך את הרגע
כשפרנק נשאל אילו טיפים הוא יכול לתת לקולנוען הישראלי שחולם על הוליווד, הוא מתחיל בהתנצלות - "אלה מושגים בומבסטיים, אבל כולם נכונים" - ואז יורה את המשנה שלו: "הייתי מייעץ לו שיצטייד בהרבה נחישות. הוא חייב להיות מפוקס ולא לוותר. אם אתה מתמיד, יש סיכוי שתצליח. לא פחות חשוב זה ללמוד את האמריקאים ואת דרך החשיבה שלהם, ולא לבוא ממקום ישראלי מתנשא. כשהגעתי לשם, לא הכרתי אף אחד חוץ מחבר אחד".
וכיום יש לך חברים בברנז'ה בהוליווד?
"כן, אני מיודד עם ג'ון וויט, שחקן ואביה של אנג'לינה ג'ולי, ועם השחקן גרי סיניז, שגילם את הקצין ב'פורסט גאמפ'. גם המפיק של שני הסרטים הראשונים בסדרת סרטי אקס מן, טום דה-סנטו, הוא חבר שלי".
ומה עם חברים ישראלים?
"אני מחובר לישראלים, אבל לא משמעותית".
מה דעתך על תעשיית הריאליטי? יש מקום לסרטים תיעודיים לצדה?
"אני חושב שסדרות הריאליטי הפסיקו להיות ריאליטי. יוצרים פה דרמה מפוברקת. הן יוצרות מציאויות חדשות ואני לא אוהב אותן. עם זאת, אין לי משהו נגד ריאליטי אמיתי, אני בעצמי יוצר סדרה על משפחה שכולם בה אשפי ג'אז, שאציע לרשת הטלוויזיה החדשה שאופרה ווינפרי מקימה. מעורב בה המפיק קווינסי ג'ונס.
"בעיניי, לדוקומנטרי יש מקום כיום - צריך לזכור שסרט דוקומנטרי, בניגוד לכתבה או לסרט שנעשה על ידי אדם שהוא לא איש מקצוע, מציג סיפור. יש לו התחלה, אמצע וסוף. זה שכל אחד יכול כיום לצלם סרט לא אומר שאפשר להגדיר את המוצר הסופי כסרט. יש כל כך הרבה נושאים מעניינים סביבנו שאפשר לצלם ולעשות מהם סרטים דוקומנטריים. זה בא לידי ביטוי גם באיכות הגבוהה של הסרטים הדוקומנטריים שזוכים באוסקר".
לזכות באוסקר זה יעד מבחינתך?
"כן, יום אחד זה יכול להיות נחמד".
בכל זאת, פרנק מדגיש שעם כל הכבוד לקריירה, יש עוד דברים שמרגשים אותו. המשפחה שלו למשל. בגיל 44 נישא ללימור, קיבוצניקית ומעצבת גרפית ("אחרי שנות הוללות רבות"), והוא אבא לליהי, בת שבע וחצי, לעומרי, בן חמש וחצי ולעידו, בן שנה וחצי. "התשוקה שלי נחה כיום בשלושה מקומות; בטיסה, ביצירה ומעל הכל במשפחה שלי, כבעל וכאבא", אומר פרנק. "התחתנתי מאוחר יחסית, יש לי שלושה ילדים, וכיום אני חי ונהנה מהרגע. אחרי שקיבלתי את החיים במתנה ארבע פעמים בעבר, אני מעריך את הרגע פי עשרות מונים".
ספרתי שתיים. מתי היו הפעמים האחרות?
"ב-2002 אני וחבר טסנו בטיסה פרטית והמסוק התרסק לתוך הר. דווקא שם, בטיסה השטותית הזאת, כמעט מתתי. המקרה האחרון היה בנובמבר 2009, לאחר שניצלתי במקרה ממטוס אזרחי שהתרסק מול חופי נתניה. בתאונה נהרגו ארבעה אנשים ובהם הטייס רן לפיד, חברי הטוב.
"בשישי, כמה ימים לפני הטיסה, רן היה אצלי ואמר לי שיש לו טיסה בשלישי. בכל פעם שאני מגיע לישראל ומזדמן לנו, אנחנו טסים יחד. אז הוא אמר לי שאם יהיה לו מקום פנוי, הוא יצרף אותי לטיסה. לא עליתי לטיסה, וחיי שוב ניתנו לי במתנה".
יש סיכוי שתחזור לחיות בישראל?
"אני מדבר על זה עם אשתי בכל יום. אני מודה שאני לא יודע איך להעביר את מרכז הכובד משם לפה. אבל זה לא ממש משנה, גם משם אני מרגיש חייל בשירות המדינה".
ריאליסט
מדגם מסרטיו התיעודיים של אילן פרנק
"שרה פיילין"
תיעוד מקרוב של חייה של שרה פיילין כמושלת אלסקה. שודר בערוץ "פוקס ניוז"
"כהן על הגשר"
סרט תיעודי על מבצע יהונתן
"הרפתקה אכילה: קוסטה ריקה"
סרט על תרבות האוכל בקוסטה ריקה ששודר בערוץ המסעות (travel channel)
"אומץ קיצוני"
סדרה על סיפורי גבורה, שודרה ב"פוקס פמילי". כוללת פרק על מבצע החילוץ שבו היה מעורב פרנק ועליו קיבל צל"ש
"מסוקי קרב - ציפורי הטרף"
סדרה בת שני פרקים לערוץ דיסקברי על יחידות עילית של מסוקי מלחמה בעולם
"המלחמה בשריפות: סיפורים מקו החזית"
סרט על מלחמתם של כבאי שריפות היערות בארה"ב ששודר בערוץ הלמידה
"פשוט בן אדם"
סרט זיכרון ששודר בערוץ 2 על מפקד טייסת של מסוקי יסעור, חגי קושט ז"ל, שנהרג בתאונת אימונים ב-1990
"כחול ולבן בכיכר אדומה"
סרט על מוסיקאים רוסים צעירים מישראל, במסעם לנגן ברוסיה הלא קומוניסטית
"לא חתמתי קבע בחיל האוויר כי החיים קצרים; רציתי משהו אחר וידעתי שהוליווד זה המקום"
ענת ג'ורג'י | תצלום: איליה מלניקוב
13.5.2010 / 12:57