"המשבר היווני" של ישראל

ההיסטוריה שוב נכתבת מחדש. לפני שנה וחצי, כשמערכת הבנקאות העולמית עמדה לקרוס, נאלצו כל הכלכלנים, האנליסטים, הפוליטיקאים, הבנקים ואנשי העסקים לכתוב מחדש את ההיסטוריה הכלכלית של העשור האחרון.

תור הזהב של המניות, הבנקאים, המשקיעים והמנכ"לים נראה לפתע כעידן הניפוח והטיוח. יצירת ערך נהפכה לפתע ל"העברת עושר" מרבים למעטים, ואלן גרינספן, "המאסטרו" הגדול של 15 שנות שגשוג, נאלץ להגיע לקונגרס האמריקאי כדי להגיד שטעה כשחשב שהשווקים יכולים לדאוג לעצמם.

כשנה לאחר קריסת המערכת הפיננסית, נדמה היה לרבים מהשחקנים בזירה הפיננסית שבקרוב הם יוכלו למחוק את זיכרונותיהם הכואבים מ-2009-2008: טריליוני דולרים הודפסו על ידי הבנקים המרכזיים והממשלות, הוזרקו לתוך המערכות הפיננסיות וייצבו אותן - והכלכלות החלו להתאושש באטיות.

ואולם השבוע התברר שוב לכל השחקנים בזירה הכלכלית, ובראשם הפוליטיקאים והבנקאים, שמשבר 2008 ימשיך לרדוף אותם: מחלות האשראי, הניפוח והטיוח שהשתוללו במערכת הפיננסית הפרטית - מקננות גם במערכות הציבוריות. ההזרמות, החובות והגירעונות שנאלצו הממשלות לקחת על עצמן כדי להציל את המערכת הפיננסית ולאושש את הכלכלה, יבואו עם תג מחיר יקר.

בשעת כתיבת שורות אלה, שני בבוקר, מריעים השווקים הפיננסים ברחובות בעולם לחבילת הסיוע שתפרו מנהיגי אירופה בלילה של ראשון. טריליון דולר שהבטיחו מנהיגי היבשת להזרים במקרה שהמשבר הפיננסי יתפשט מיוון לכלכלות החלשות של האיחוד - כמו ספרד, פורטוגל ואירלנד - הרגיעו את החששות מפני אפקט דומינו בשווקים, שבו איגרות החוב היווניות מפילות את הספרדיות, הפורטוגזיות או האיריות.

אבל זה רק עניין של זמן עד שהשחקנים בשווקים הפיננסיים ייזכרו בחוקי היסוד של הכלכלה: אי אפשר להציל פירמה כושלת על ידי גלגול אינסופי של הלוואותיה, ואי אפשר להבריא מדינות על ידי מימון מחדש של חובותיהן. שום בעיה לא נפתרה ביוון השבוע - היא רק נדחתה למועד בלתי ידוע.

לפני כחודשיים, כשהחלו איגרות החוב היווניות לקרוס, קפצתי לביקור קצר באתונה. אנשי עסקים, פוליטיקאים ועיתונאים שפגשתי שם התפלאו על העניין שאני מגלה בכלכלה היוונית. כששאלתי אותם אם הם לא חושבים שעל רקע החובות הגדולים של הממשלה ושל מערכת הבנקאות היוונית למשקיעים זרים, עלול המשבר ביוון להיות טריגר למשבר פיננסי עולמי - הם חייכו באדיבות, משכו בכתפיהם והסבירו לי שביוון יש תמיד "משברים", ושלא צריך להתרגש מהרטוריקה או מהכותרות. כששאלתי את שגריר ספרד באתונה אם מדריד היא הבאה בתור, הוא צחק והסביר לי שלספרד יש חוב לאומי נמוך, שמצבה הפיננסי איתן ושהיא מקבלת כותרות שליליות רק בגלל האבטלה.

בכנס הכלכלי שבו השתתפתי, "יוון בצומת דרכים", הופיעו שר האוצר הנוכחי של המדינה, שני שרי אוצר לשעבר ושורה של פוליטיקאים, בנקאים ואנשי עסקים. הכנס היה מרתק לטעמי, אבל הוא ריכז עניין אפסי של העיתונות המקומית הבינלאומית, והאווירה בו היתה שלווה.

כאשר שבתי מיוון כתבתי כאן:

"המשבר ביוון יכול להיות רק דוגמית קטנה, מבוא לצרות גדולות הרבה יותר במדינות אחרות בגוש היורו ולאיחוד המוניטרי עצמו. הקושי הרב במציאת פתרון מוסכם למשבר הנזילות היווני והפערים הגדלים במעמדן התחרותי של מדינות אירופה, מעלים ספקות גדולים מאי פעם לגבי היכולת של האיחוד להמשיך לפעול במתכונתו הנוכחית.

"וזה לא רק גוש היורו כמובן: הכפר הגלובלי כולו עומד בפני עימותים ומבחנים קשים. זה כבר לא יהיה רק מלחמות בין ועדי עובדים למשלמי מסים במדינות כמו יוון, קרבות בין בנקאים למשלמי מסים במדינות כמו בריטניה או הצהרות לוחמניות בנוגע למדיניות שערי מטבע בין מעצמות כמו ארה"ב וסין; הקשרים הפיננסיים והריאליים מחברים ומעמתים את האינטרסים, את האתגרים ואת הסכנות של רוב מדינות העולם. מפולת של אג"ח יווניות עלולה להוביל למשבר ספרדי או לדחוף ביתר מהירות למדיניות קיצוצים אכזרית בבריטניה. בחירות בגרמניה עלולות לדחוף מדינות כמו יוון לפינה מפחידה כמו זאת שאליה נקלעה השבוע. גם חובות ענק של מדינות כמו יפן, שעד היום לא זכו לתשומת לב רבה מצד השווקים הפיננסיים, עולים לפתע לדיון ומעלים שאלות קשות.

"באתונה קיוו השבוע שיימצא פתרון פיננסי ופיסקלי למשבר שלהם, הם מאמינים כאן שאף אחד לא ייתן לבעיה קטנה כמו יוון להתפתח למשהו גדול יותר - אבל סוחרי אג"ח בוול סטריט, בלונדון ובטוקיו יודעים שאם זאת לא תהיה יוון, זאת יכולה להיות מדינה אחרת. המשבר הפיננסי של 2008 בבנקים ובנדל"ן לא הסתיים והוא עלול לחזור בפורמט מבהיל כפליים - כי הפעם מוקד הרעש עלול להיות לא הסקטור הבנקאי, אלא הממשלות - אלה שהצילו את הבנקים בסיבוב הראשון". ("באתונה הורם דגל אדום לכלכלה העולמית", Markerweek, גיליון 24 במארס 2010).

יותר משלמדתי מהביקור באתונה על עומק הבעיות הפוליטיות במדינה, על הצבת שבה אוחזים איגודי העובדים את המדינה ועל השחיתות בסקטור העסקי - למדתי שוב בחודשיים האחרונים כמה מהר יכולים להידרדר כלכלות, מדינות ושווקים - וכמה שאננים יכולים להיות כל השחקנים שהציבור מניח שהם יודעים מה הם עושים - פוליטיקאים, בנקאים ואנליסטים.

על רקע המשבר ביוון והתפשטותו לאירופה, שוב בולטת הכלכלה הישראלית בחוסן היחסי שהיא מציגה. במקום להפליג בשבחי הכלכלה הישראלית ועוצמתה מול העולם, כדאי לנסות ולהבין את הסיבות לה.

לנגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, שניווט את המשק בתקופת המשבר בארה"ב - ולשר האוצר לשעבר בנימין נתניהו, שניווט את המשק ב-2003 עד 2005, יש קרדיט רב על החוסן הפיננסי של ישראל. אבל מבין כל הסיבות לעוצמתה של הכלכלה הישראלית, הייתי מתחיל דווקא בכך שישראל היתה "יוון" לפני שמונה שנים.

כן, מאחר שאצלנו האסון הפיננסי נמנע בדקה ה-90 והיה מהול באירועים ביטחוניים דרמטיים, רוב הציבור שכח שבסוף 2002 היה מצבה של הכלכלה הישראלית דומה לזה של יוון כיום: מדיניות כלכלית כושלת שנוהלה ב-2000 עד 2002; האינתיפאדה השנייה, שפרצה בהפתעה ובעוצמה; והתפוצצות בועת האינטרנט והטכנולוגיה - שהובילו למיתון עמוק ולאובדן אמון של המשקיעים במדיניות הכלכלית של הממשלה.

קצב הגירעון התקציבי הממשלתי התקרב ברבעון הרביעי של 2002 ובתחיל 2003 לכמעט 10%. איגרות החוב של ממשלת ישראל קרסו והגיעו בשיאן ליותר מ-10% - בדומה לרמה של האג"ח היווניות כיום.

המשבר הפיננסי שמולו ניצבה ישראל אילץ אותה ואיפשר לה נקיטת רפורמה בקצבאות ובמערכת הפנסיה וקיצוץ חריף במגזר הציבורי. יחד עם חבילת סיוע ("ערבויות") של 10 מיליארד דולר שקיבלה ישראל מארה"ב, וקריסה בפרמיית הסיכון במזרח התיכון בעקבות פלישת ארה"ב לעירק - הצליחו הצעדים הכלכליים למנוע את המשבר הפיננסי והניחו יסודות לשלוש שנים של ניהול כלכלי שמרני.

"המשבר היווני" של ישראל ב-2002 מנע מקברניטי הכלכלה והמגזר העסקי לקחת חלק בחגיגת הבזבוזים והאשראי שהתפשטה כמה שנים לאחר מכן בארה"ב ובאירופה. הצלקות של המשבר לא הגלידו, וישראל הגיעה אל 2008 - תחילת המשבר הפיננסי במערב - עם מבנה מאזן חזק יותר מאי פעם.

גם לאופי הישראלי, הוא היהודי, היה חלק חשוב ביכולת של המשק לעמוד בסערה הפיננסית הבינלאומית: בניגוד לטענה המקובלת ברחוב כאילו הישראלים אוהבים לחיות "על אוברדראפט", המציאות הפיננסית הפוכה: שיעור החיסכון הפרטי של משקי הבית בישראל הוא מהגבוהים בעולם. אנגלה מרקל, קאנצלרית גרמניה, מסבירה בחודש האחרון שהיוונים, הספרדים והאיטלקים צריכים ללמוד מעקרת הבית הגרמנייה, שיודעת שאסור להוציא יותר ממה שמכניסים. אם להשתמש בביטוי של מרקל, אזי עקרת הבית הישראלית היא זהירה אף יותר מחברתה הגרמנית: יחס החוב של משקי הבית להכנסה הפנויה בישראל הוא 60%, לעומת 72% בגרמניה, 110% בארה"ב ו-112% בבריטניה (בניגוד לעולם, נתוני ההכנסה הפנויה בישראל כוללים גם רווחי חברות, מה שגורם להטיה מסוימת).

ביום שני הצטרפה ישראל לארגון ה-OECD - המדינות המפותחות. קברניטי הכלכלה הישראלית התמוגגו מנחת על הכניסה למועדון היוקרתי, והאנליסטים הסבירו שההצטרפות למועדון תסייע במשיכת השקעות זרות לישראל.

כדאי להחליף דיסקט בכל הקשור לתחום ההשקעות הזרות בישראל. המשק הישראלי נהנה בעשור האחרון מעודף במאזן התשלומים, מחוב חיצוני שלילי ומיתרות מט"ח ענקיות. אין לנו כל צורך פיננסי בהשקעות זרות ובמשקיעים זרים. למעשה, כל משקיע זר שאנחנו מקבלים במשק הישראלי, אנחנו צריכים לעשות זאת "למרות" שהוא משקיע זר - ולא מכיוון שהוא משקיע זר. הסיבה הכלכלית היחידה לעודד השקעות זרות בישראל היא אם המשקיע מביא עמו ידע מיוחד או חיבור לעולם. את הכסף שלו אנחנו לא צריכים כיום.

התועלת העיקרית שתהיה לנו מהכניסה ל-OECD היא שמעתה נקום בכל בוקר, נתבונן במראה ונוכל לראות בדיוק כיצד אנחנו נראים בפרספקטיבה בינלאומית. בצד הפיננסי אנחנו צפויים להיראות מצוין על רקע המשבר באירופה - אבל בצד החברתי, המחזה צפוי להיות מכוער במיוחד: ישראל בתחתית הדירוג העולמי בעוני, באי שוויון ובשירותי רווחה. טוב מאוד שהמראה הזאת תוצב לנו מול הפנים בכל בוקר. הדרך לשינוי עוברת דרך הכרה במציאות.