>> עד למינויו למנכ"ל משרד האוצר, בשלהי 2009, מעולם לא נזקק חיים שני - שניהל לפני כן את חברת נייס במשך שמונה שנים - לפגישה עם שרים או חברי כנסת. שני, ששימש קודם לכן מנהל בכיר באפלייד מטיריאלס ואורבוטק, בילה את כל הקריירה המקצועית שלו בשוק ההיי-טק.
למעשה, הוא בילה את הקריירה שלו בבועת ההיי-טק. לא בועה במובן המנופח, אלא במובן המנותק - זו שקרו בה דברים טובים מאוד למשק הישראלי, זו שבה מגרש המשחקים היה הכלכלה העולמית, זו שבה שעות הפעילות התחילו כשהשווקים באסיה מתעוררים (חמש-שש שעות לפנינו) והשווקים בארה"ב נסגרים (שבע או עשר שעות אחרינו). מדובר בשווקים תחרותיים ביותר, שבהם עליונות טכנולוגית לא יכולה לשרוד לאורך זמן.
מתוך הבועה הזאת יצא שני והצטרף למגזר הציבורי, לראשונה בחייו. מהתחרות, הטכנולוגיה, העמידה ביעדים, ציפיות האנליסטים ותובענות הלקוחות, עבר שני למגרש משחקים אחר לגמרי - שבו שולטים הפוליטיקה, הקשרים, הוועדים, הביורוקרטיה וחוסר היעילות.
אחרי ניסיון מוצלח מאוד כמנכ"ל ששיקם את נייס מהמשבר החמור שבו היתה נתונה לאחר התפוצצות בועת ההיי-טק בתחילת העשור, חיפש שני אתגר חדש. בלי ידע מוקדם על ניהול מדיניות מקרו ובלי היכרות עם המערכת הציבורית והפוליטית, הוא החליט לקפוץ למים.
שני הוא לא מקרו-כלכלן ולא פוליטיקאי, אבל נחשב מנהל מצוין. באוצר כבר מרגישים את זה בעבודת המטה, בבניית הצוות, בפורומים המייעצים שהוא מקים, בהגדרת הסמכויות ותחומי הפעולה לראשי האגפים, ובניסיונות שלו להיות האינטגרטור של המשרד. הוא אמנם נתפש ריכוזי מעט לעומת קודמיו, אבל לא בטוח שזו מגבלה בשלב הזה. השירות הציבורי הרוויח את אחד המנהלים הטובים ביותר שיכול המגזר הפרטי לספק לו.
סדר היום הכלכלי בחודשים האחרונים היה רגוע יחסית משום שלא היו דיוני תקציב והמשק מצוי בתוואי התאוששות, כך שעד כה לא נדרש שני להפגין את יכולתו בניהול משברים. את ששת החודשים הראשונים בתפקידו ניצל שני כדי ללמוד במהירות כמה שיותר נושאים. הוא פגש את הגופים הפיננסיים הגדולים, ביקר במגזר הערבי והחרדי, למד דו"חות ורפורמות מהעבר וכמובן נשאב לסוגיות שונות - כמו הפרטת תעש, ועדת חודק לטיפול בשוק ההון, פיתוח היחסים עם סין והסכסוך בנמלים.
לסוגיות בעלות משקל ציבורי חשוב, כמו שכר המנהלים המנופח, רמת התחרות הנמוכה בענפי משק שונים, הריכוזיות הגוברת והולכת של פירמידות השליטה הגדולות ובעיית דמי הניהול המנופחים בשוק הפנסיוני - הוא עוד לא הגיע. הוא גם לא יגיע לזה ב-2010, כי הנושאים שנטל על עצמו בשלב הזה ודיוני התקציב ל-2011 שיחלו בקרוב מספקים לו די והותר אתגרים.
האתגר המעניין ביותר שהוא נטל על עצמו נמצא באזור הנוחות שלו. במקום שבו הוא מרגיש הכי בבית, מכיר את המושגים, את האנשים ואת השפה: ההיי-טק. התעשייה הזו אחראית על 14% מהתוצר של ישראל ומהווה 40% מהיצוא הישראלי.
האם ההיי-טק זקוק לתמיכה?
קל להבין את שני, שמעדיף לתרום תחילה במקום שבו יש לו את הערך המוסף הגדול ביותר. עם זאת, עולה השאלה אם שוק ההיי-טק בכלל זקוק למעורבות ותמיכה ממשלתית. הרי אם שני כמנכ"ל נייס לא נזקק לפגישות עם שרים, ח"כים ופקידים, מדוע שני כמנכ"ל האוצר לא נותן לחבריו בתעשייה להסתדר לבד?
ההיי-טק הוא אמנם סוג של בועה, המנותקת מכללי המשחק של ענפים מסורתיים, אבל התחלת ההתפתחות שלו קשורה לתמיכה ממשלתית - לאחר שהמדינה הקימה את חברת יוזמה, שממנה נולדו כמה מקרנות הון הסיכון הגדולות בישראל - ולידע שפותח בתעשיות הביטחוניות וביחידת 8200. המהלכים האלה איפשרו להרבה מאוד כסף אמריקאי - כספם של פנסיונרים מפלורידה ואוהיו - לזרום לתעשיית ההון סיכון הישראלית.
בביקורה של משלחת אנשי האוצר ואיכות הסביבה בסין, שנערך בשבוע האחרון, קיבלו שר האוצר יובל שטייניץ ושני אינספור מחמאות על התעשיות המתקדמות הישראליות. זוהי הסחורה העיקרית שהם באו למכור כאן. אבל שני לא רואה את ההישגיות של ישראל בתחום ההיי-טק כבת קיימא בהכרח. הוא מסתכל סביבו ורואה כמה סימנים שמעוררים דאגה לגבי המשך ההתפתחות של התעשייה הזאת: התייבשות המקורות של קרנות ההון סיכון הישראליות, שאין בקופתן סכומים גדולים ופנויים להשקעה (ב-2010 הן גייסו חצי מיליארד שקל, לעומת 1.4 מיליארד שקל ב-2005), הקושי לגייס הון בשוק האמריקאי, הקונסולידציה בשוק ה-ict (information and communication technologies) - השוק שהצמיח את חברות הההיי-טק הגדולות קומברס, נייס ואמדוקס - והאיום הגדול שמגיע מהשווקים המתפתחים.
בתחום התעשייה יש מושג הקרוי "מחזור חיי תעשיות". הוא מתאר את התהליך שבו טכנולוגיה מתקדמת מיוצרת במדינה מפותחת, וכשהשוק מתחיל להיות גדול ורווי, היא עוברת למדינות מתפתחות עד שהיא מגיעה למצב של ייצור המוני במדינות עולם שלישי. התפקיד של מדינות מפותחות הוא להיות כל הזמן בחזית הטכנולוגיה, כדי לשמר יתרון תחרותי לפני שהשווקים המתעוררים יכו אותן באמצעות עלויות ייצור נמוכות יותר והון זמין יותר. כל אלה הם סימני אזהרה שמעוררים דאגה לגבי היכולת של שוק ההיי-טק הישראלי להמשיך לצמוח.
לא מדובר רק בבעיות בסטארט-אפים חדשים שמתקשים לגייס הון, אלא גם בחברות בינוניות שלא מצליחות לעבור לשלב של חברות גדולות שהן גם מעסיקות גדולות למגוון מקצועות, ולא רק למתכנתים ומהנדסים. במובן הזה, תעשיית ההיי-טק הישראלית הלכה אחורה. אפילו תרבות האקזיטים שהזרימה כסף לקופת המדינה ולאלפי כיסים של עובדים ומנהלים בתעשייה יכולה להיחשב סוג של מעצור להתפתחות התעשייה, כי היא כבר סידרה כמה אנשים כך שהם לא צריכים להתאמץ יותר.
הפתרונות של האוצר מגוונים - החל בשכנוע משקיעים מוסדיים להזרים יותר כסף לתעשיית ההיי-טק, עבור בחיזוק הקשרים בין האקדמיה המדעית לתעשייה, וכלה בבחינה של מדיניות מיסוי מועדפת לתחום. יש גם פתרון שנופל בתחום שבין חזון לציונות: לשכנע את הבנקים האמריקאיים הגדולים להקים בישראל מוקדי פיתוח תוכנה ומערכות טכנולוגיות לתעשייה הפיננסית העולמית.
הבנקאים מוציאים עשרות מיליארדי דולרים בשנה על תוכנה וטכנולוגיות מידע, כדי לתת מענה לצורך במערכות מסחר וניהול סיכונים משוכללות וכדי לעמוד בדרישות רגולציה בינלאומיות כמו באזל 2 וסולבנסי. הדרישות הרגולטוריות מקשות אמנם על הבנקים, אבל בה בעת מספקות הזדמנות עסקית נהדרת ליצרני תוכנה. הציונות במהלך הזה תמומש, אם יהודים אמריקאים יבחרו לעלות לישראל כדי להשתלב במרכזי פיתוח שכאלה.
לשוק ההיי-טק יש סיבות טובות מאוד להיות מרוצה. סימני השאלה אמנם מפחידים, אבל יש לו אבא במשרד האוצר, ששם את התעשייה הזאת בראש סדר העדיפויות שלו. אבל מי שיכול להיות מרוצה עוד יותר הם ענפים אחרים במשק, כמו הסלולר, הבנקים, הביטוח והדלק. התמקדות האוצר בהיי-טק דוחקת מראש סדר העדיפויות את הטיפול בתחרותיות הנמוכה ובריכוזיות בענפים אלה. לעניינים האלה אין כרגע אבא. מישהו מתנדב?
נ.ב.
אפשר להבין את חיים שני שהחליט להיכנס לתפקידו בצעדים מדודים ולא להסתער מיד על הסוגיות הכי מסובכות. אבל זה לא אומר שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ זכאים לפטור מטיפול בבעיות כמו ריכוזיות, בעלויות צולבות וחוסר תחרות בכמה מענפי המשק הגדולים. כדי לטפל בענפים אלה נדרשים אומץ ומחויבות של ראש הממשלה ושל שר האוצר. ללא תמיכתם, ללא גיבוי לפקידים וללא רצון אמיתי לשפר את התחרות ואת רווחת הציבור כולו, אין סיבה שפקידי האוצר יכניסו את ראשם לעניין הזה.
שטייניץ כבר קיים מפגש ראשון ללימוד הנושא, שבו עלו רעיונות לצמצום הריכוזיות באמצעות מיסוי, הפרדה בין תאגידים ריאליים לפיננסיים ורעיונות אחרים. בביקורו בסין הוכיח שטייניץ כי אין לו איזה סנטימנט מיוחד למגזר העסקי. הוא לא הרבה ביצירת קשרים עם אנשי המשלחת העסקית שהתלוותה לביקורו, וזה איכזב כמה מהם. השאלה היא אם יהיו לו כוחות לאכזב גם כמה מהטייקונים הגדולים. ובעיקר: אם הוא מבין ששיפור רווחת הצרכן בתחומים אלה יכול גם לסייע לפיתוח תחומים אחרים, וגם לצמצם עיוותים כפי שיש כיום בשכר המנהלים, בדמי ניהול ובתעריפים אחרים. על שטייניץ לנצל את הדחיפה שקיבל השבוע מראש הממשלה - שיצא נגד הריכוזיות המשקית הגוברת - כי אין לדעת מתי יחליף נתניהו דיסקט ויאמץ לעצמו בייבי חדש.
ההיי-טק: שלוש סיבות לדאגה, ותקווה אחת
סמי פרץ
14.5.2010 / 7:13