את מי באמת הצילו הגרמנים

>> ביום שני בבוקר רעדה האדמה הכלכלית בעולם: בלחץ זמן מטורף ובמאמץ לסגור עסקה לפני פתיחת המסחר בטוקיו, הודיעו ראשי המדינות באירופה על חבילת הצלה בסכום חסר תקדים של טריליון דולר - והעולם נשם לרווחה. הקרן, הממומנת על ידי 16 המדינות של אירופה בראשות גרמניה, תעמיד הלוואות וערבויות למדינות אירופה הנמצאות בקשיים.

לא חלף זמן רב והקרן זכתה לשמות ולמיתוגים שונים: ה"קרן לייצוב" הרשמי, ה"יורו-חילוץ" - הפופולרי בין הפרשנים, ויש שמדברים על "מימון הקלאב-מד". לתוכנית כמה סעיפים, אבל העיקרון אחד: אזרחי המדינות האחראיות והיציבות של אירופה יעניקו הלוואות למדינות שחגגו וביזבזו כספים מבלי שהיה להם כיסוי.



לכאורה, הסיבה המיידית להיקף העצום של התוכנית היא הניסיון להרגיע את השווקים ולמנוע את תהליך הסחף שאיים להביא את יוון לפשיטת רגל ולקריסת כלכלית כל גוש היורו. מי שרצה להציל את יוון היה חייב לעשות זאת עכשיו: ביום רביעי הקרוב, 19 במאי, על היוונים לשלם כ-11 מיליארד דולר בגין החובות שלהם - ואין להם את הכסף הזה. במסגרת החילוץ יקבלו היוונים הלוואות משאר מדינות אירופה שיאפשרו להם לגלגל את החובות הנוכחיים. מומחים ופרשנים קובעים עתה שביום שני השבוע נוצרה אירופה חדשה, באמת מאוחדת כלכלית, עם בנק מרכזי חזק שיקבל את החלטות המרכזיות עבור כל המדינות גם יחד.



אלא שמי שנכנס מתחת למעטפת ההודעות הרשמיות מגלה שאולי היתה סיבה אחרת, או לכל הפחות סיבה מרכזית נוספת, ל"יורו-חילוץ". שימו את עצמכם לרגע במקום אזרח בגרמניה או בצרפת, שתי המדינות הגדולות והעשירות של האיחוד האירופי. הוא לא ממש רוצה להציל את יוון. האזרחים הגרמנים לא אוהבים את העסקה ולא מוצאת חן בעיניהם הדרישה לשלם על הפזרנות של מועדון מדינות "קלאב-מד". מבחינת אזרחי גרמניה, צריך היה לתת ליוונים ליפול, לארגן את החוב שלהם מחדש ולשאת באחריות לבזבזנות שלהם. אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, ידעה כי תשלם מחיר פוליטי כבד - והיא אכן הפסידה השבוע בבחירות בכמה אזורים בגרמניה - אך היא והנשיא הצרפתי ניקולא סרקוזי דחפו לסיכום עסקה ולהזרמת הכסף.



מדוע? זה הזמן לבדוק מי היה מפסיד את מכנסיו במקרה של קריסת יוון, כלומר מי החזיק את איגרות החוב שיוון הנפיקה בעבר ועתה אינה מסוגלת להחזיר. הנה התשובה: 25% מהחוב היווני נמצא בידי בנקים צרפתיים, 20% נמצא בידי בנקים שוויציים ו-15% מהחוב היווני מוחזק על ידי בנקים גרמניים. זהו באמת סיפור אירופי - הבנקים האמריקאיים מחזיקים רק 5% מהחוב היווני והבריטיים רק 3%.



המספרים האלה מראים כי במקביל לסיוע ליוון ולמטבע היורו, שבינתיים איבד את כל הרוח הגבית שקיבל ביום שני, חבילת החילוץ בת טריליון הדולרים מצילה את הבנקים הצרפתיים, הגרמניים והשוויציים. אלה הם גופים ענקיים שעדיין מלקקים את פצעיהם ממשבר האשראי הקודם, ופגיעה גדולה נוספת בהם היתה עלולה לדחוק את מערכת הבנקאות האירופית והעולמית שוב אל פי התהום - ואולי אף לתוכו.



ה"יורו-חילוץ", שבו השתתף גם הבנק המרכזי של ארה"ב, הוא לכן כמעט זהה לחילוץ האמריקאי הגדול של סוף 2008: שוב מזרמים טריליוני דולרים של משלמי המסים כדי להציל את אותה קבוצה של כמה עשרות בנקים, את המנהלים העשירים שלהם ואת מערכות הקשרים וההשפעה שיש להם בשלטון. הנתון הבא לא צריך להפתיע איש: המרוויחים הגדולים של השבוע הם בנקים כמו bnp וקרדיט אגריקול מצרפת ודויטשה בנק הגרמני, שמניותיהם עלו השבוע בעשרות אחוזים.



בעידן הנוכחי, מתברר פעם נוספת, ממשלות תמיד מצילות את הבנקים שלהן, את מדינות הגוש שלהן ואת החברות הגדולות והמשפיעות שלהן, מפחד שהם "גדולים מכדי ליפול". אבל אחרי שני החילוצים ההיסטוריים בארה"ב ובאירופה ומאות חילוצים בכמעט כל מדינה בעולם, ברור כי ה"סיכון המוסרי" של בנקאים ואנשי עסקים הגיע ל-100%.



המסר שה"יורו-חילוץ" מעביר לתושבי אירופה, לבנקים ולמדינות, הוא פשוט ועצוב. אם אתם עשירים, גדולים וחזקים - קחו, תצרכו, תבזבזו, תנפיקו ותיהנו. לכו על זה, ובכל הכוח. כי אם יגיע היום ומכונת מיחזור החובות שלכם תיעצר, ממילא תבוא המדינה או המדינות האחרות ויצילו אתכם. כי בשיטה הדמוקרטית המערבית אין כיום פוליטיקאים אמיצים שמוכנים לקחת את הסיכון ולתת לכם ליפול - גם אם זה בדיוק הדבר הנכון לעשות.