דניאל ליבסקינד נהפך לכוכב על בשמי האדריכלות כאשר זכה במכרז הנדל"ן המתוקשר ביותר של העשור האחרון - הבנייה מחדש של גראונד זירו, האתר בו ניצבו מגדלי התאומים לפני אירועי 11 בספטמבר. ליבסקינד, 63, ייסד ביחד עם אשתו, נינה, את סטודיו דניאל ליבסקינד, ומשמש ארכיטקט העיצוב הראשי של המשרד. הוא כרגע עובד על יותר מ-35 פרויקטים, כולל הפרויקט העצום ניו סונגו סיטי בדרום קוריאה.
האם אתה מאוכזב מקצב הבנייה האיטי בגראונד זירו?
אין ספק שזהו פרויקט מורכב ביותר. אנחנו מתנהלים לא רק מול רשות הנמלים והמשקיעים והארכיטקטים שלהם, אלא גם מול רשויות ממשלתיות שונות, וכמובן, משפחות הקורבנות, עורכי הדין והבנקים.
כיום אנו מתחילים לראות את היסודות. בניית פרידום טאוור (מגדל החופש), כפי שנהגנו לקרוא לו - ומכונה כעת מרכז הסחר העולמי אחד - כבר החלה. זה הכל הדרגתי: אתר ההנצחה ייפתח, ואז מגדל ארבע, ואז מנהרת path, ולאחר מכן פרידום טאוור.
עד כמה קשה היה לתאם בין כל השחקנים?
זהו אתגר תמידי - הדמוקרטיה אף פעם אינה קלה. אני מבין שיש כוחות שונים ושהתפקיד שלי הוא ליצור הסכמה, ופירוש הדבר שלעתים צריך להתפשר. מפסידים חלק מהקרבות וחייבים להתפשר בחלק מהנושאים, אבל אסור להתייאש. אני מאמין שמה שנבנה יעמוד בקנה אחד עם הרעיונות שנבחרו.
ספר על הרעיונות האלה.
ראשית כל, זהו סיפור של זיכרון - אנשים רבים כל כך נרצחו - אך גם זיכרון של מהו חופש, מהי ניו יורק, שאירוע זה לא עומד להפוך את ניו יורק לעיר עצובה. זה סיפור של העבר, שהוא בלתי הפיך, אך גם של העתיד.
איך משיגים את האיזון הזה?
זה 65 דונם, וקצת פחות ממחצית מהאתר נועד למטרות ציבוריות - זה לא רק אסופה של בניינים. במקום שאנשים נרצחו לא נבנה דבר, כדי להעניק לו איכויות רוחניות. זה פארק. יש בו מפלי מים, שהיו חלק מהרעיון שלי לסנן את רעשי הרחוב.
במקביל, תיכננתי את המבנים כך שלא יטילו צל על אתר הזיכרון. לבניינים שפונים לאתר ההנצחה יהיה אופי שונה מהמבנים שפונים לרחוב צ'ארצ'.
עד כמה היה חשוב לך לזכות בפרויקט הזה?
זה היה חשוב ביותר. אני עובר ליד האתר מדי יום, אני גר ליד האתר, כך שזה לא רעיון מופשט. ראיתי את המגדלים המקוריים נבנים כשהייתי ילד בבית הספר.
לפני מרכז הסחר העולמי השלמת רק מספר מצומצמם של פרויקטים. כעת יש לך כמעט 40. אפשר לומר שזה קידם את העסקים.
ללא ספק. השם שלי מוזכר במקומות רבים, גם כשאיני רוצה שיוזכר.
רבים מכנים אותך "סטאר-כיטקט", איך זה גורם לך להרגיש?
זה לא מזיז לי.
אך האמת היא שאנשים גילו מחדש את הארכיטקטורה. גראונד זירו העלה את הציפיות, כי זהו תהליך ציבורי, ואנשים היו מאוד מעורבים. אני רואה זאת כסוג של רנסנס: הגילוי שארכיטקטורה היא לא רק גושי בטון, אלא שהיא תרבותית וקשורה לקיימות.
בוא נדבר על קיימות.
קיימות לא מתייחסת רק לטכנולוגיות חדשות, היא תחייה של הרעיון שמבנים הם לא רק פריטי צריכה. הם לא כמו מכוניות, מייבשי שיער או מקררים - לא בונים אותם ואז מפיצים אותם. הם חייבים להיות קשורים למקום שבו הם ניצבים.
היית מוזיקאי מפורסם, ואפילו ניגנת באקורדיאון לצד יצחק פרלמן. מדוע החלפת מקצוע?
מיציתי את הכלי הזה. ולאחר תקופה מסוימת, תחומי העניין שלי השתנו. גיליתי את המתמטיקה ותחומים אחרים כגון ציור, והתגלגלתי לארכיטקטורה משום שהיא משלבת רבים מתחומי העניין שלי.
מה תוכל לייעץ לארכיטקטים מתחילים?
אל תזרמו עם האופנות - חישבו בעצמכם. חישבו על דברים פחות ברורים מאליהם.
מהו המבנה האהוב עלייך?
קשה לומר. בלתי אפשרי! זה כמו לשאול, מהי היצירה המוזיקלית האהובה עלייך? כל אחד מהמבנים מייצג הלך רוח שונה.
האם יש סגנון שאתה מתעב?
אני מתעב ארכיטקטורה ניטראלית. הרעיון של יצירת מרחב - קופסה - שאינה מבטאת כלום. בעיני זהו מעשה אלים.
גראונד זירו כרנסנס של האדריכלות: דניאל ליבסקינד - ה"סטאר-כיטקט"
מאת ויויאן מארינו
14.5.2010 / 12:20