לא מאמינים באירו? תברחו לזהב

האם ההכרזה על תוכנית ההצלה האירופית, שהיקפה טריליון דולר, השיגה את מטרתה? כמו תמיד בכלכלה, תלוי את מי שואלים.

הפוליטיקאים היוונים ניצלו, בינתיים, ולא יידרשו בשלב זה להתמודד עם פשיטת רגל, סגירת קווי אשראי בינלאומיים או הדחה מגוש היורו. הציבור היווני, לעומת זאת, מאושר פחות: רבים סבורים שהמקורבים והעשירים הם שחגגו, וכעת הם אלה שצריכים לשלם את החשבון.

מנהלי הבנקים באירופה מרוצים. רבים מהבנקים ביבשת מחזיקים באג"ח של ממשלת יוון, וחבילת ההצלה מפיגה את החשש מחדלות פירעון שתגרום להם הפסדים של מיליארדי דולרים כבר בחודש הקרוב. התוצאה: עליות של עשרות אחוזים במניות הבנקים, וחיוכים מאוזן לאוזן בלשכות המנכ"לים.

לעומת זאת, אם בוחנים את מחיר הזהב רואים שהוא נגע בשבוע שעבר בשיא כל הזמנים - 1,240 דולר לאונקיה. זהו סימן מובהק לעלייה ברמת האי ודאות בשווקים.

מדוע מחיר הזהב עולה? התשובה של הסוחרים בשוק היא פשוטה: אנחנו לא מאמינים שתוכנית החילוץ תפתור את הבעיות של אירופה, כמו שאנחנו לא מאמינים שהתוכנית האמריקאית שהוצגה בעקבות המשבר העולמי תפתור את הבעיות של ארה"ב.

הטענה היא שאירופה וארה"ב מדפיסות כסף ומציפות את השווקים בכמות אדירות של מזומן - כך שבסופו של דבר הערך של המטבעות שלהן חייב לרדת. כשערך הכסף יורד, והכוונה כאן היא גם ליורו, גם לדולר וגם לין - הזהב הוא מהמקלטים הפיננסיים המרכזיים.

התגובה המפתיעה של שוקי הזהב יצרה בשבוע שעבר ביקושים חסרי תקדים למתכת הנוצצת. סוחרי זהב מסרו כי הביקושים הגדולים הגיעו דווקא מגרמניה, המדינה שתממן את רוב תוכנית החילוץ האירופית, וכי הם היו גבוהים פי ארבעה ויותר מהביקושים בשבועות הקודמים. מדוע התגובה מפתיעה? מכיוון שעל פי הנוסחה המקובלת, הזהב עולה כאשר הדולר יורד - והדולר דווקא התחזק.

הזהב אינו המפלט היחיד שאליו פונים המשקיעים בימים של חוסר אמון בדולר וביורו. גם המטבעות של מדינות הנחשבות ליציבות ושמרניות בניהול החוב שלהן - שווייץ למשל - משמשים כמקלט בתקופות כאלה.

הפרנק השווייצרי רשם בסוף השבוע שיא של כל הזמנים מול היורו. בתגובה, מדווחים סוחרים, התערב הבנק השווייצרי המרכזי כמה פעמים בשוק ורכש יורו כדי למתן את התחזקות הפרנק. "הבנק המרכזי מנסה להגן על שער של 1.4 פרנק לכל יורו ולמנוע התחזקות נוספת", אמר אחד הסוחרים, "אך אם הוא לא יהיה אגרסיבי, צפוי שער הפרנק לעלות ל-1.38 פרנק ליורו".

לוותיקים שזוכרים את גלי הפיחות שתקפו את המדינה במשך 40 שנה עדיין קשה להאמין, אבל גם השקל הישראלי נהפך למטבע מקלט מפני הצרות בגושי הדולר והיורו. התוצאה היא שמשקיעים זרים ממשיכים לקנות שקלים ולהעלות את שערו של המטבע הישראלי, גם אם הדבר אינו ניכר בשער היציג של הדולר בזכות עלייתו מול היורו בעולם.

שער הסל האפקטיבי, המדד שבו משתמש בנק ישראל כדי לחשב את כוחו של השקל מול שאר המטבעות, צנח בסוף השבוע שעבר. בתגובה, בדיוק כמו עמיתו השווייצרי, רכש בנק ישראל בשבוע שעבר מט"ח בהיקף של כמה מאות מיליוני דולרים, אך הרכישות לא הפכו את מגמת העלייה אלא רק מיתנו אותה.

כל הרכישות האלה ממשיכות להגדיל, שבוע אחר שבוע, את הר המט"ח בחשבון המכונה "רזרבות המט"ח של מדינת ישראל". לפי הדיווח האחרון הגיעה בסוף אפריל היתרה בחשבון הרזרבות ל-64.5 מיליארד דולר, שיא חדש - ומספר שנראה דמיוני לפני שנתיים.

באופן מוזר, החשבון הזה מחזיר אותנו לשיא במחירי הזהב. ב-2009, מתברר, לא עשה בנק ישראל חיל בניהול החשבון העצום שהוא מנהל עבורנו: התשואה הסתכמה ב-1.9% בלבד, מול תשואה שנתית ממוצעת של 4.3% ב-2000-2009. ואולם לפני שכל מנהל תיקים מתחיל קופץ ומציע את שירותיו לנגיד סטנלי פישר, ראוי להבהיר: אין זה פשוט לנהל תיק של יותר מ-50 מיליארד דולר, ובנק ישראל עוסק כמעט אך ורק בניסיון לשמור על ערך הכסף.

אבל איך עושים זאת כאשר גם הדולר, גם היורו וגם איגרות חוב של מדינות גדולות יורדים כל הזמן, וכאשר אסור לקנות מניות או אג"ח קונצרניות? בנקים מרכזיים אחרים, מתברר, החליטו באחרונה לשוב ולהגדיל את כמות הזהב שהם מחזיקים כחלק מרזרבות המט"ח שלהם. הם מחזיקים כיום כ-18% מכל הזהב העולמי בזכות עלייה של כ-1.5% בשנה שעברה (השווה ל-424 טונה). זוהי העלייה השנתית החדה מאז 1964, והפעם הראשונה זה דור שבנקים מרכזיים מגדילים את יתרות הזהב שלהם.

בשונה ממניות המזכות בדיווידנדים ומאיגרות חוב שמחזיקיהן זכאים לתשלומי ריבית, לזהב אין ערך פנימי המייצר תשואה כלשהי. להפך: המחזיק בזהב צריך לשאת בהוצאות של שמירה ואחסון, שהן סוג של תשואה שלילית. ואולם כאשר רוב מנהלי הגידור הגדולים בעולם, מיליוני משקיעים פרטיים ואפילו בנקים מרכזיים אוספים עוד ועוד זהב, האם ייתכן שגם בבנק ישראל עושים הכנות להגדיל את הכספת בירושלים?