>> אומרים שאף פעם לא שוכחים את הפעם הראשונה. לי זה קרה לפני שלושה חודשים בדיוק: קניתי את המק"מ הראשון שלי. תשע שנים אני משקיע - יש שיאמרו מהמר - בבורסה, ומעולם לא עשיתי זאת קודם.
לאורך השנים אני והשקעות בטוחות ושקולות התנהגנו כמו שני קווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים. אם בבורסה היו מאמצים את המנהגים של בתי הקזינו בלאס וגאס, הייתי יכול להתאכסן על חשבונה כל השנה במלון ליד רחוב אחד העם - העיקר שאגיע.
התיק שלי תמיד נראה פשוט מאוד: כמעט הכל מושקע בקרנות מנייתיות ובתעודות סל על מדדי מניות בישראל בעולם. תיק ההשקעות הנוכחי שלי עדיין זוכר את החבטות שהוא ספג לאחר השיאים של 2007. אני זוכר היטב את השנה הזאת, מכיוון שאף שכבר לא היה בדיוק איפה לשים את הכסף, בשוק הישראלי המשיכו למכור נכסים מסוכנים באריזות חדשות ומרשרשות.
מה יש לי שם? בין השאר, אני מחזיק עדיין בתעודת סל על מדד מניות טורקי, קרנות נאמנות המשקיעות בנדל"ן (עוד מהזמנים שבהם מניית אפריקה ישראל נסחרה ב-500 שקל) ואפילו קרן של אנרגיה ירוקה. אני זוכר היטב מדוע קניתי את הקרן הזאת - באופן לא מוסבר הצליחו לשכנע אותי שאוטוטו נגמר הנפט. כבר הבנתם, השיא של תיק ההשקעות שלי ממש לא נמצא מעבר לפינה. אני והוא אפילו לא גרים באותה שכונה.
איכשהו קרה שבשנה האחרונה הצטברו לי בחשבון העו"ש כמה עשרות אלפי שקלים. האמת, העדפתי את המצב הזה. הבורסה הישראלית כל הזמן רצה קדימה, ולא רציתי להעמיס עוד ועוד מניות על התיק מעבר למה שכבר הזרמתי ב-2009.
לא בער לי כלום. "קודם אחזיר את ההפסדים מהמפולת, אחר כך נראה", אמרתי לעצמי. הכסף פשוט שכב בעו"ש. בעיני, עו"ש, מק"מ או פק"מ - הכל אותו הדבר כמעט. ממילא התשואה באפיקים האלה אפסית או שואפת לכך.
אז מה בכל זאת הביא אותי פתאום למק"מ? הריח. איכשהו נדמה לי שאני מזהה את הריח שהיה פה ב-2007. וכשמסתכלים על השוק - בעצם אין כל כך מה לקנות.
אפילו המשפטים של מנהלי ההשקעות המקומיים התחילו להתנגן ולהישמע כמו אלה ששמענו לפני שלוש שנים: "זו תהיה שנה של מניות, לא של מדדים", הם אומרים. ומוסיפים: "המחירים הוגנים, לא מנופחים", "זה הזמן להיות סלקטיבי". רק חסר היה שיגידו את שלוש המלים המסוכנות ביותר בעולם ההשקעות: "הפעם זה שונה".
הפעם החלטתי אחרת. חשבתי לעצמי: אם שוב הכל מנופח, אני לא אתפתה יותר. אני אקנה את הנכס הכי סולידי בעולם - מק"מ של בנק ישראל.
למה העדפתי מק"מ ולא קרן כספית? כי תשלום עמלת ניהול על תשואה כה מגוחכת דומה לתשלום של דמי אבטחה במסעדה - משלמים ולא מקבלים כלום.
הזרמתי פקודת רכישה. אין כיף גדול יותר מלתת פקודת רכישה במחיר נמוך במעט ממחיר השוק באותו רגע ולראות אותה מתבצעת בהמשך היום. במק"מ ההפרשים בין פקודות המכירה והקנייה הם מזעריים. מרווח של 0.01% לא מותיר לך יותר מדי זמן להתלבטות. עם כזה הבדל, לא ממש אכפת לך שמישהו אחר ירוויח כמה שקלים.
וורן באפט וגברת שבע
ברוח השינוי עידכנתי את ההורים שלי לגבי ההשקעה באותו שבוע. ידעתי שהם ייתנו לי את ברכת הדרך. זו הרי הדרך שבה הם מאמינים.
הגברת שבע מראשון לציון אמנם מבינה בשוק ההון כמעט כמו גברת כהן המיתולוגית ההיא מחדרה, אבל במק"מ ופק"מ היא שולטת. את הכלל הראשון, "לא להפסיד כסף", וורן באפט למד ממנה. ואבא שלי? הוא מניצולי התופת של 1983, ואת החסכונות שלו הוא משקיע רק באג"ח של ממשלת ישראל.
"רוח יא מקסב מא תג'יבשי חסארה", שלפה אמא שלי פתגם ערבי. כלומר, עדיף שיסתלק הרווח, ושלא יביא עמו הפסדים. אבא שלי היה גאה. "מה אני אעשה עם היבשושיות בנייר כזה?" שאלתי אותו. "תסתכל עליו בעוד כמה חודשים. אז תראה כמה הוא מעניין", ענה אדון שבע.
בבורסה נראה כאילו מישהו חיכה שאכניס את עודף המזומנים שלי לבונקר ואז פתח בהרעשה כבדה. יום לאחר העסקה הנועזת שלי התפרסם מדד ינואר. המדד שהיה נמוך מהצפוי הקפיץ בבוקר את הנייר החדש שלי ב-0.05% - פתיחה לא רעה בשביל מק"מ.
כמה דקות לאחר מכן החלה בבורסה חגיגה. המדדים המובילים טיפסו ביותר מ-1%. אפיק ההשקעה החדש שלי היה ההשקעה הגרועה של אותו יום, אם מתעלמים לרגע מתעודות הסל בחסר (שורטים).
בימים הראשונים עוד עקבתי אחר הנייר, אבל מהר מאוד השתעממתי. זה לא מנע ממני להבחין שבתוך חודש הספיקו מדדי הבורסה העליזים והארנביים לקפץ ב-7% נוספים. המק"מ-צב שלי הספיק לגמוא באותו זמן ממש 0.2%. לפחות את העמלה כבר החזרתי.
אלי מפסיד אבל רק "על הנייר"
מי שעודד אותי היה אלי (שם בדוי), חבר קרוב שלי, שכל נכסיו היו מושקעים עד אז במק"מ. אלי עשה מסלול הפוך משלי בחודשים האחרונים. הוא סיפר לי שקנה בפעם הראשונה בחייו מניות. שש מניות. שלמות. חמש של טבע ואחת של דלק. הון עתק של כ-2,000 שקל.
רק בדיעבד הבין אלי אילו עמלות הוא משלם על רכישת מניות בסכום כה פעוט. אבל אלי בחור עיקש. הוא מיהר להצטייד בספרו של גדול המשקיעים, וורן באפט. זה הזכיר לי את אלה שקונים עותק של "לונלי פלאנט" רגע לפני שהם טסים לחו"ל.
כמה ימים לאחר שרכש את המניות ראה אלי כי טוב. מחירי המניות החלו לטפס, והתיאבון שלו גדל. הוא הכניס לתיק עוד שתי תעודות סל בסך 20 אלף שקל על מדדי ת"א 75 ות"א 100.
בינתיים חלפו עוד חודש וחצי. והנה, כמו שאבא שלי ניבא, השווקים החלו שוב לרעוד, והמק"מ החביב והסולידי שלי נהיה לפתע מעניין. הפעם זו אמנם לא ארה"ב, וגם לא הבנקים או הנדל"ן. הפעם זו אירופה הקלאסית והשמרנית. והנה - מתברר שגם שם יש בעיות על גבי בעיות.
אלי, שעבורו זו המפולת הראשונה, מעדכן אותי מדי יום על ההפסדים שלו שגדלים והולכים. "הפסדתי 2,000 שקל אבל אני לא מוכר. אם אני לא מוכר, ההפסד הוא רק על הנייר" - כך מנסח לעצמו אלי את כללי ההשקעות מחדש. כמה ימים לאחר מכן הרגיע אלי: "ההפסד הצטמצם". באותה נשימה הוא ציין שגם ההורים שלו בדרך לבורסה.
אין לי הרבה מה להגיד לאלי. אני הרי לא יודע מה יקרה. מבחינתי זו רק תחושת בטן. אבל כיום, אחרי מה שעברתי בסוף 2008, אני כבר יודע שהסיכון בשווקים תמיד קיים. אם הנפילות יתחדשו ויתעצמו, יש סיכוי שגם אלי יבין זאת. הוא יבין שההפסד שלו אמיתי - ויחד אתו יבינו זאת הבעלים של עוד 40 מיליארד שקל שהצטברו בקרנות המנייתיות והאג"חיות בשנה וחצי האחרונות. במקרה כזה יש סיכוי לא רע שחלק ניכר מההון הזה יחזור במהירות לחיקן של הקרנות הכספיות.
ומה יקרה אם השווקים ימשיכו לעלות? גם כאן זו רק תחושת בטן. יש לי הרגשה שההר הנבנה בקרנות הנאמנות יגבה וילך.
בינתיים גיליתי כמה נוח וחמים לי עם המק"מ הישנוני שלי. אני מעדיף את זה כך, מאשר להמשיך להשקיע במניות עד ש-50% מתיק ההשקעות של אלי וההורים שלו יהיו מושקעים בהן.
אין לראות במאמר המלצה לרכישה או מכירה של ניירות ערך
*מק"מ
מלווה קצר מועד שמנפיק בנק ישראל לטווח של שנה, שהריבית עליו קרובה לריבית בנק ישראל
המק"מ הראשון שלי
נתן שבע
16.5.2010 / 6:58