בישראל אוהבים להדגיש את חצי הכוס הריקה, ובמסגרת התרבות הזו ראוי להסב תשומת לב לעוד שיא עולמי שהמדינה מחזיקה בו, שלילי כמובן. זהו השיא של המספר האפסי של נכים המשתלבים בשוק העבודה. מתוך 200 אלף מקבלי קצבת נכות בישראל - רק כ-16 אלף עובדים - שיעור של 7%-8% בלבד מהנכים. לעומת זאת, במדינות OECD השיעור המקביל הוא 35%. יש אף מדינות שבהן שיעור נכים המועסקים הוא יותר מ-60%.
איך הפכנו למדינה הדנה את נכיה לכליאה בבית ולחיים על חשבון קצבה בלבד? יש לכך שלוש סיבות עיקריות. האחת, קצבת הנכות היא אחת הקצבאות הנדיבות יותר שמשלם הביטוח הלאומי, במיוחד עם סל ההטבות הנלוות לה, ולכן קל יחסית לחיות על חשבונה. השנייה, שוק העבודה בישראל מתאפיין בחוסר סובלנות קיצוני לאחר ולשונה, והנכים אינם יוצאים מכלל זה. מעטים המעסיקים שמוכנים להסתבך עם העסקת נכים, שמתאפיינים בשלל בעיות פיסיות ורגשיות גם יחד.
הסיבה השלישית, ואולי העיקרית, היא החקיקה. עד כה החקיקה בישראל התנתה קבלת קצבת נכות באי יציאה לעבודה. נכה, שהשתכר יותר מהסכום הפעוט של 1,800 שקל בחודש, איבד את זכותו לקצבה. עם תמריץ שלילי שכזה, אין תמה שאף נכה בר דעת בישראל לא הסתכן ביציאה לעבוד.
המדינה הבחינה באומללות שלה היא דנה את נכיה, והחליטה על שינוי. חוק לרון, שעבר ב-2008, קבע כלל חדש: נכה שייצא לעבוד ייהנה מהכנסותיו מעבודה, תוך ירידה הדרגתית בלבד בקצבה המגיעה לו, ובלי פגיעה בהטבות הנלוות. הכלל שנקבע הוא כי על כל שקל של שכר יאבד הנכה רק 10-60 אגורות מקצבתו, בהתאם לגובה השכר, וכי בכל מקרה הכנסתו משכר + קצבה, תעלה על הכנסתו מקצבה בלבד. בנוסף קבע החוק הגנה של 3 שנים, שבמסגרתן יכול הנכה לוותר על העבודה ולשוב ולקבל את הקצבה המקורית שלו.
חצי כוס מלאה כבר אמרנו?
הכוונות של המדינה בחוק לרון היו טובות (והנה אנחנו נאלצים לגלוש אל תחום חצי הכוס המלאה): עלות קצבאות הנכות הן כ-10 מיליארד שקל בשנה, והחוק אמור היה לייקר את הסכום משמעותית, מאחר שההנחה היתה כי כל הנכים שעובדים כיום יבואו לתבוע קצבה. רק שכוונות לחוד ותוצאות לחוד: כשנה לאחר הפעלתו של חוק לרון, נאלצים כל העוסקים במלאכה להודות כי החוק נכשל.
מתוך 200 אלף נכים בישראל, רק כ-550 פנו בשנה האחרונה לביטוח הלאומי בבקשה להכיר להם בעבודה המלווה בקצבה. "עד היום היינו רגילים לשלם לנכים את קצבאות המחיה שלהם", אומרת אסתר דומיניסני, מנכ"לית הביטוח הלאומי, "וחוק לרון חייב אותנו לעשות שינוי לקצבאות מלוות בשיקום. זה חייב אותנו לשינוי גישה ולהיערכות נרחבת בסניפים; נערכנו בהתאם, ובסוף לא קרה כלום".
מדוע נכשל חוק לרון? כי מתברר שמי שהתרגלו לחיות בבית עשרות שנים על חשבון קצבאות, לא יכולים לקום בוקר בהיר אחד ולצאת לעבוד, אפילו אם זה משתלם כלכלית. החסמים העומדים בפני הנכים הם יותר מורכבים מרק שאלת השתכרותם: הם זקוקים להשלמת השכלה, להכשרה מקצועית, לרכישת כלים להתמודדות עם שוק העבודה, לטיפולים פיסיים שיאפשרו להם לצאת לעבוד ולהעצמה אישית. הם גם זקוקים לשוק עבודה פתוח, שיהיה מוכן לקלוט אותם על אף מגבלותיהם.
חלק גדול מהשירותים הללו ניתנים כיום על ידי המדינה, אבל הם מפוזרים על פני מספר רב של משרדים. משרד הבריאות מסייע לנכים בתחום הפיסי; הביטוח הלאומי משלם להם קצבאות; משרד החינוך מסייע בתחום ההשכלה; התמ"ת מעניק את התמיכה למעסיקים, כדי לתמרץ מעסיקים להעסיק נכים; ומשרד הרווחה מעניק תמיכות נוספות. פתאום מתברר שכדי שנכה יוכל למצות את מלוא הזכויות המגיעות לו בישראל, הוא צריך להיות קל כצבי ובעל השכלה של עורך דין לפחות.
ההתפכחות מחוק לרון גרמה לממשלה להבין כי כדי שניתן יהיה לחלץ את הנכים מהכלא שלהם בבית - עכשיו, כאשר החוק כבר אינו מהווה חסם ליציאה לעבודה - צריך לשנות את כל מודל הטיפול בהם. צריך לעבור למודל שיקומי, המטפל בנכים ובמעסיקים בו זמנית, ואשר מרוכז במקום אחד בלבד. "תחנה אחת", שתגיש לנכים את מלוא הטיפול הנדרש להם, דרך שיקום, קצבאות, סיוע בהשמה ומעטפת תמרוץ ותמיכה גם במעסיקים.
הכוונות הן טובות - חצי כוס מלאה כבר אמרנו? - אבל לא מספיקות. זה כמה חודשים שכל משרדי הממשלה הרלוונטיים דנים בתוכנית "התחנה האחת", בגיבויו של משרד רה"מ, רק שבינתיים התוכנית אינה מתקדמת. הסיבה, כצפוי, היא ריב סמכויות: אצל מי תמוקם "התחנה האחת". הביטוח הלאומי, בתור מי שמשלם קצבאות, רוצה את התחנה אצלו. בתמ"ת, שעוסק בשוק העבודה ובמעסיקים, כמו גם משרדי הממשלה האחרים, מושכים את השמיכה לכיוונם. הנכים, בינתיים, תקועים.