התחרות בדרך לסלולר - והדיווידנדים בסכנה

>> נדמה כאילו הדיווידנדים האדירים של חברות התקשורת היו כאן תמיד. 17 רבעונים ברציפות, מאז שקבוצת אי.די.בי השתלטה על סלקום, מוציאה חברת הסלולר מדי רבעון יותר מ-95% מהרווח הנקי שלה לבעלי המניות. כך היה גם ברבעון הראשון של 2010, כשהיקף הדיווידנד עליו הכריזה ביום שני הוא 115% מהרווח הנקי. סלקום כמובן אינה לבד: שלוש חברות הסלולר הישראליות נוקטות מדיניות דיווידנד זהה כבר שנים.

תיאורטית, ההחלטה להוציא את כל המזומנים שמייצרת חברה כדיווידנד, כמוה כהצהרה כי אין לחברה חלופה טובה יותר. ההנהלות מאמינות כי עדיף להן להעביר את כל המזומנים לבעלי המניות, שכן אין להן חלופות השקעה טובות יותר. ההחלטה להוציא את כל המזומנים החוצה, משמעותה העקרונית היא כי השקעה בתחום תשתיות התקשורת אינה כדאית, או לפחות הרבה פחות כדאית מספקולציה על היורו, למשל, או ממסחר במניות של גופים פיננסיים זרים.



בישראל מקומה של תיאוריה זו היא בספרי המימון. ההחלטה של הנהלות חברות הסלולר לצמצם השקעות חדשות בתשתית מתקדמת, כלומר לייבש את החברות ממזומנים, ולהעמיס על מאזניהן חוב אדיר, נובעת בעיקר מצורכי ההון של בעלי השליטה, ופחות מבחירה עסקית של ההנהלות. הצורך של בעלי השליטה להחזיר הלוואות שלקחו כדי להשתלט על החברות קודם לצורכי ההשקעה של החברות.



ואולם לכל גל יש סוף. כפי שהסתיים גל הדיווידנדים של חברות הטלקום האמריקאיות בסוף שנות ה-90, כך עשוי להסתיים גל הדיווידנדים בישראל. לפני יותר מעשור מצאו עצמן חברות הטלקום האמריקאיות מול רגולציה לוחצת ותחרות גוברת. לאחר שנים של גריפת רווחים מונופוליסטיים, הן נאלצו לחתוך בדיווידנדים ולהשתמש במזומנים כדי להשקיע בשדרוג מעמדן התחרותי, כלומר בתשתיות תקשורת.



לא מן הנמנע כי תעשיית הסלולר הישראלית עומדת בפני גל דומה, שכן האיומים התחרותיים מעל ראשי חברות הסלולר הולכים ומתעצמים. הן יצטרכו להשקיע מיליארדי שקלים כדי להיכנס לתחום הקווי ולשדרג את התשתית שלהן. לשם כך יזדקקו החברות לבנות מחדש את ההון העצמי שלהן ולצמצם את חלוקת הדיווידנד. השאלה היא רק מתי זה יקרה.