ההפרטה נכשלה - חייבים לעצור אותה

חודש לאחר שנגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר החליט בצעד חסר תקדים להזהיר מפני שליטת המשפחות הגדולות במשק, הצטרף אליו בשבוע שעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתייצב מול מצלמות הטלוויזיה והודיע שהוא מתכוון לפעול להקטנת הריכוזיות במשק. נתניהו אף אותת באיזה אתגר מדובר, כשאמר: "העימות עם המשפחות החזקות במשק הכרחי, והוא יתבצע". ראשית, יש לברך את ראש הממשלה ואת נגיד בנק ישראל על היוזמה ועל האומץ. הניסיון בישראל וברוב המדינות בעולם מראה שפוליטיקאים ונגידים שיודעים להנהיג רפורמות בתחומי משק רבים, נזהרים שלא להתקרב למשפחות החזקות.

מחקרים רבים בכל העולם מראים מחד גיסא את הנזקים הכבדים של ריכוזיות לצמיחת המשק, לתחרותיות, לחדשנות וליכולת הממשלה למשול - ומאידך גיסא, את הקושי הרב של ממשלות לפעול נגדה.

נגיד בנק ישראל ציטט בשנה שעברה מחקר כלכלי בינלאומי שכנראה עזר לו להבין את הסכנה האורבת למשק. במחקר נכתב: "למעט בארה"ב ובבריטניה, רוב החברות הגדולות בעולם נשלטות על ידי משפחות שמצליחות לשלוט בכלכלות שלמות באמצעות מבני שליטה דמויי פירמידה. זה מאפשר להן לשלוט בחברות מבלי להשקיע מההון האישי שלהן. באמצעות מבני הפירמידה, שולטת חברת אחזקות משפחתית בכמה חברות ציבוריות, ששולטות בתורן בחברות ציבוריות נוספות וכן הלאה. חברי המשפחה ממונים לרוב לתפקידים בכירים בארגון. המבנה מאפשר לכמה משפחות עשירות לשלוט בחלק גדול מהמגזר הפרטי במדינות.

"כדי לשמר את עמדתן הייחודית, הגדילו המשפחות את יכולת ההשפעה הפוליטית שלהן הרבה מעבר לגודל ההון שלהן, באמצעות השקעה בקשרים פוליטיים. ההשלכות של צעדים כאלה על הכלכלה עשויות להיות חמורות ביותר: קצב חדשנות נמוך, הקצאת משאבים לא יעילה, צמיחה נמוכה, קיבעון כלכלי, שוקי הון שאינם מתפקדים ביעילות ושאפשרויות הכניסה אליהם מוגבלות".

נגיד בנק ישראל וראש הממשלה צריכים לחשוב היטב מיהם האנשים שהם יציבו בוועדה, או בכוח המשימה הכלכלי שיפעל לטיפול בבעיית הריכוזיות, משום שעוצמת הלחצים שיופעלו נגד יו"ר הוועדה וחבריה תהיה מסדר גודל חסר תקדים. ל-20 המשפחות הגדולות יש את הכוח הכלכלי לקנות או להרתיע חלק ניכר מאנשי המקצוע בתחום.

הקטנת הריכוזיות היא מהלך אסטרטגי שאי אפשר להפריז בחשיבותו. הוא דורש הובלה של ראש הממשלה, של מנכ"ל משרדו אייל גבאי, של ראש המועצה לכלכלה שלו פרופ' יוג'ין קנדל, של שר האוצר בנימין נתניהו, של ראש אגף התקציבים באוצר אודי ניסן ושל מנכ"ל משרד האוצר חיים שני. איש המפתח במהלך יהיה פישר, שהוא בסופו של דבר הדמות היחידה שיש לה גם מוניטין בינלאומי וגם היעדר כל תלות כלכלית אפשרית במשפחות החזקות במשק בעתיד.

הטיפול בריכוזיות ידרוש מאנשי האוצר, בנק ישראל ומשרד ראש הממשלה תשומת לב רבה בשנה הקרובה - אבל ההכרה בחומרת הבעיה היא הזדמנות של קברניטי הכלכלה להחליף את הדיסקט ואת ההסתכלות על המדיניות הכלכלית של ישראל לעשור הקרוב בדרך שונה.

אחת הסיבות לריכוזיות במשק הישראלי היא הדרך הגרועה שבה בוצעה ההפרטה בישראל. ההפרטה, שאמורה להיות אמצעי להגברת תחרות, פריון, חדשנות, לשיפור השירות ולהאצת המשק - נהפכה למטרה בפני עצמה. בחלק מהמקרים, ההפרטה הסיגה לאחור את המטרות הכלכליות שלשמן לכאורה בוצעה.

הפרטת בנק הפועלים היא דוגמה טובה: המדינה מיהרה למסור את השליטה בבנק, המחזיק ב-220 מיליארד שקל מפיקדונות הציבור וב-215 מיליארד שקל מהאשראי במשק, מבלי להבטיח את היכולת שלה להכניס תחרות בשוק הבנקאות ומבלי יכולת להשליט בו משטר תאגידי הדוק.

12 שנה לאחר הפרטת הבנק, התברר שביצועיו מול בנק ה"ממשלתי", נחותים באופן משמעותי. נגיד בנק ישראל נאלץ להתעמת עם בעלת השליטה בבנק, והיו"ר לשעבר שלו נחקר במשטרה בחשד לעבירות של מרמה והפרת אמונים.

גם המקרים של הפרטות בזק ואל על לא שונים מהותית. הגברת התחרות, אם היתה כזאת, בוצעה לפני ההפרטה - בעוד ההפרטה עצמה לא הניבה כל תועלת כלכלית אמיתית למשק בהגברת היעילות, הפריון והחדשנות.

גם מבקריו של נתניהו לא חולקים על היכולת שלו ללמוד עניינים כלכליים מורכבים - כנראה יותר מכל שר או ראש ממשלה אחר שהיה בישראל - ולכן הוא צריך להיכנס בעובי הקורה כאן, להודות בטעויות ולהודיע שהוא עוצר את כל ההפרטות בישראל.

הפרטה צריכה להתבצע רק אם קדמה לה עבודה כלכלית עמוקה ומאסיבית, שהוכיחה שהתחום שבו פועלת החברה המועמדת להפרטה הוא תחרותי ושלממשלה יש יכולת לשמור אותו ככזה. רק לאחר שהובטחו התחרות ואיכות השירותים למשק, אפשר יהיה להפריט את החברה.

החברה הראשונה שצריך לעצור מיד את הפרטתה היא בנק לאומי. העברת החצי השני של הדואופול פועלומי לידי טייקון מקומי עלולה להיות שידור חוזר של ההפרטה הכושלת של בנק הפועלים: הגברת הריכוזיות, העברת כוח כלכלי אדיר לידיים בודדות וסתימת הגולל על היכולת להגביר את התחרות במערכת.

קברניטי הכלכלה משתבחים בשבועות האחרונים בביצועים המופלאים של הכלכלה הישראלית מול הנעשה בעולם: היחס של החוב לתוצר הורע דרמטית בעולם ונראה לפתע סביר בישראל, הגירעון הנמוך ויתרות המט"ח הגדולות.

כל זה טוב ויפה ומרשים וחשוב מאוד. אבל אל הנתונים של התוצר צריך לצרף מדידה קבועה של נתוני אי השוויון והעוני. שיפור בנתונים אלה יבוא רק אם יבוצעו שינוי מתמשך בתמהיל התקציב ורפורמות ניהוליות בסקטור הציבורי.

מי שמצפה שהממשלה תסתפק בשמירה על יחסים פיננסיים טובים, ושהסקטור הפרטי יפתור את כל שאר בעיותיה של הכלכלה - עלול למצוא את ילדיו במדינה מפגרת כלכלית, עם עוני ואי שוויון דרום אמריקאיים.

הדיון הכלכלי, השיח הציבורי הכלכלי במשרד ראש הממשלה, במשרד האוצר ובכל המשרדים הכלכליים בירושלים צריך לעבור למיקוד אחר: לא בפרמטרים הפיננסיים אלא בתוכן: הרכב התקציב, מבנה המשק, ובעיקר - יכולת הניהול ורמתו בכל המערכות הציבוריות הישראליות.

אי אפשר לנהל דיון רציני ועמוק על ההרכב של תקציב המדינה בלי מידע, נתונים, מספרים. המידע שעומד כיום לרשות הציבור בכל הקשור להוצאה הממשלתית בישראל הוא מועט. כדי לנהל דיון ציבורי רציני על סדרי העדיפויות של המדינה, צריכה הממשלה לספק לציבור מידע מפורט על כל תקציב המדינה.

כל שקל, כל מספר, כל שכר, כל מכרז, כל תקציב, כל סעיף - צריכים להיות פתוחים לעיון הציבור באתרי האינטרנט של הממשלה. האזרחים, אנשי המקצוע בסקטור הציבורי והפרטי, במכוני המחקר ובמגזר השלישי - צריכים לקבל את כל הנתונים שיאפשרו להם לדעת מהם סדרי העדיפויות הנוכחיים של הממשלה, ולאן הולכים כספי משלם המסים. לא יהיה דיון ציבורי רציני ולא יהיה שינוי, אם לכלל השחקנים לא יהיה את כל המידע על תקציב הממשלה לסעיפיו.

מה שלא נמדד לא מנוהל, ומה שלא מנוהל סובל ברוב המקרים מפריון נמוך ומחוסר יעילות. הסקטור הציבורי בישראל צריך לעבור מהפכת מדידה - מדידת יעילות, מדידת פריון, מדידת תפוקות, מדידת שירות לאזרח. המדידה צריכה להיעשות ברמה האבסולוטית, בהשוואה לבנצ'מרקים מקומיים ובינלאומיים - ולאורך זמן, לבחינת ההתפתחות.

בלי מדידה, בלי בנצ'מרקים - קשה להנהיג רפורמות, קשה להוביל שינויים ולפעמים גם בלתי אפשרי לקבוע היכן הכי נדרשים שינויים.

הקושי הרב בביצוע רפורמות, במדידה, בשיפור רמת הפריון והניהול בסקטור הציבורי - מוביל לעתים קרובות את קברניטי הכלכלה לחפש את המטבע מתחת לפנס, ולהביא פתרונות מעולים לבעיות לא משמעותיות שקל להתמודד עמן. כך לדוגמה, בתחום המימון יש לקברניטי הכלכלה תוכניות מצוינות רבות לממן פרויקטים או למשוך משקיעים זרים. יש רק בעיה אחת קטנה: אין בזה צורך אמיתי.

הממשלה צריכה להתמקד לא בכסף, אלא ביצירת התשתית והאקלים הכלכלי שיגדילו את מספר הפרויקטים, העסקים הקטנים והמיזמים שכדאי להקים בישראל. אם יהיו לנו חינוך, כוח אדם, תחרותיות, קלות בביצוע עסקים ובפתיחת חברות - הכסף יזרום. לא חסר כסף במדינת ישראל, מקומי ובינלאומי. מה שחסר הוא תנאים שמאפשרים הקמה של עסקים והצלחה של עסקים.

השיח הכלכלי בישראל נשלט על ידי החברות הגדולות והחזקות, על ידי אנשי העסקים הגדולים ועל ידי הוועדים החזקים. ככזה, הוא ממוקד בחיזוק החזקים. קברניטי הכלכלה צריכים להסתכל לכיוון אחר: לא אל אלה שכבר הסתדרו, שכבר נהנים מהסטטוס קוו, אלא אל מאות אלפי הצעירים שאמורים להיקלט בשוק העבודה בישראל בעשור הקרוב.

רבים מהאנשים האלה מרגישים שאין להם חמצן בישראל, שאין להם הזדמנויות. המשק סגור עבורם: אם אתה לא מקורב, אם אין לך קשרים בוועדים או בצמרת הסקטור הפרטי, אם לא נולדת לסביבה הכלכלית הנכונה - הכישרון שלך הוא רק תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. המדיניות הכלכלית צריכה להתמקד במתן שוויון הזדמנויות ובמלחמה בנפוטיזם, במקורביזם ובמשק הפתוח רק לחזקים. אם המקורביזם ימשיך לשלוט במשק הישראלי, הסכנה הגדולה היא שהצעירים המוכשרים ביותר ינטשו את מדינת ישראל, ושבעוד 10 או 20 שנה, נישאר עם האנשים שנתקעו כאן כי לא היתה להם חלופה.