הוליווד הולכת לבוליווד

>> נראה שבהוליווד הבינו רק עכשיו את מה שהישראלים מפנטזים עליו כבר עשרות שנים: אם רק נמכור מוצר אחד, בדולר אחד, למיליארד סינים - נוכל להיות מיליונרים. אלא שסין עדיין אינה בשלה מספיק כדי לעכל את התרבות שמפיצה תעשיית הבידור האמריקאית. לכן, במקום לבזבז מאמצים עקרים על מיליארד סינים שלא משתפים פעולה, בשנתיים האחרונות מרכזים האולפנים הגדולים את כל מרצם במיליארד צופים פוטנציאליים אחרים: בהודו.



הנתונים שמגיעים מתת-היבשת ההודית משלהבים את דימיונם של האולפנים הגדולים: ב-2009 נמכרו בהודו 3.2 מיליארד כרטיסי קולנוע - פי שניים ממספר הכרטיסים שנמכר בארה"ב ובקנדה גם יחד. על פי הערכות של פירמת רואי החשבון פרייס-ווטרהאוס-קופר, המסתמכות על צמיחת הכלכלה ההודית והתמורות הסוציו-דמוגרפיות שמתרחשות במדינה, ההכנסות ממכירת כרטיסי קולנוע ברחבי הודו יצמחו ב-2013 לכ-3 מיליארד דולר, לעומת 2 מיליארד דולר ב-2009.

אבל כמו שהחלום הישראלי למכור חפיסת מסטיק אחת לכל סיני מתקשה לקרום עור וגידים, גם בפני האמריקאים ניצבים כמה מכשולים בדרך לכיסם של צופי הקולנוע ההודים. הבעיה העיקרית היא הפער העצום בין התרבויות: אי אפשר להסתפק בדיבוב או תרגום של הסרטים לדיאלקטים הנפוצים במדינה, מכיוון שההמונים לא מתחברים להומור ולתרבות האמריקאיים. הצופים יעדיפו לצפות באדפטציה מקומית לסרטים האמריקאיים, מצליחים ומושקעים ככל שיהיו.



1,300 סרטים מצולמים בהודו מדי שנה - כמעט פי שלושה יותר מהתפוקה השנתית של הוליווד, שמשחררת לאקרנים כ-450 סרטים מדי שנה. בוליווד, מרכז תעשיית הסרטים ההודיים במומבאי, מפיק מדי שנה 250 סרטים. בתוך הזרם האדיר הזה של סרטים מקומיים נבלעים כ-60 סרטים זרים שמוצגים בכל שנה ברחבי המדינה, אבל לא מניבים למפיקים ולמפיצים יותר מ-100 מיליון דולר.



בעיה נוספת שמנעה עד היום את השתלטותם של האולפנים האמריקאיים על תעשיית הקולנוע ההודית היא מתח הרווחים הנמוך שמניבות ההפקות. בעוד שהמחיר הממוצע של כרטיס קולנוע בצפון אמריקה הוא 5-7 דולרים לסרט, משאירים הצופים ההודים בקופת הקולנוע כ-55 סנט אמריקאי לסרט.



דוגמה טובה לפרדוקס הזה הוא הסרט "אווטאר", שגרף בארה"ב וברחבי העולם יותר ממיליארד דולר, ואילו בהודו הצליח לייצר הכנסות של לא יותר מ-26 מיליון דולר - בדומה לשובר הקופות המקומי המצליח ביותר ב-2009, "שמי הוא חאן", שגרף 23 מיליון דולר.



משנים את הגישה



האולפנים ההוליוודיים הגדולים הבינו שאם ברצונם למצות את השוק ההודי, עליהם לשנות גישה: כדי להצליח, אין צורך בהפקות ענק עתירות תקציב אלא אפשר להסתפק ביוצרים ובכישרונות המקומיים. האולפנים הגדולים - פוקס של ניוזקורפ, וורנר ברדרס של טיים וורנר ודיסני - כבר הקימו בהודו סניפים מקומיים וכל אחד מהם נוקט גישה שונה מעט כדי ליהנות מנתח מהעוגה העסיסית שעתידה רק להמשיך ולתפוח.



דיסני, למשל, משקיעה מאמצים בגיבוש פורמטים ותכנים שמותאמים במיוחד לערכי המשפחה המקומיים ולצורכי הבידור של הילדים ההודיים. בהתאם לגישה הזאת החלו אולפני דיסני, בשיתוף חברות הפקה מקומיות, בהפקת סרט אנימציה דובר הודית וכן בבדיקת האפשרויות להתמקד גם בקהל דובר טאמילית, מכיוון שעל פי ההערכות מדובר בפלח שוק שעשוי לייצר לה הכנסות של מאות מיליוני דולרים בשנה. גם וורנר ברדרס דיווחו על מעורבותם בשלוש הפקות מקומיות בשיתוף חברות הפקה הודיות שלא בהכרח יתמקדו בקהל דובר הינדי, אלא בכמה שפות אחרות שנהוגות באזורים שונים במדינה.



בראיון שהתפרסם השבוע בבלומברג אמר וויג'יי סינייה, מנכ"ל אולפני פוקס-סטאר הודו, כי המטרה של פוקס אינה "לגזור את הקופון השמן מבוליווד, אלא להפגין מעורבות ושיתופי פעולה. אנחנו רואים את עצמנו כיוצרי סרטים ולא כבנקאי השקעות שמגיעים להודו רק כדי להשתתף במימון ההפקות". פוקס-סטאר הודו אחראים לשובר הקופות "שמי הוא חאן", שמתאר את חייהם של מוסלמים בסן פרנסיסקו בתקופת 11 בספטמבר.



העיתוי לא מקרי



הבום האדיר בכלכלה ההודית מאפשר לאולפנים הגדולים גם דריסת רגל בהפעלת ובהקמת תשתיות הבידור במדינה הענקית. כיום משרתים את מאות מיליוני צופי הקולנוע הפוטנציאליים לא יותר מ-800 קומפלקסים של בתי קולנוע. בשנתיים האחרונות בלבד צמח ההיצע הקולנועי במדינה ב-2,000 אולמות קולנוע בהשקעה של עשרות מיליוני דולרים. כך שלצד הצהרות אידאולוגיות ואמנותיות של אנשי האולפנים האמריקאים, העיתוי שלהם בכניסה לשוק הקולנוע ההודי אינו מקרי או פילנתרופי, כפי שהם מעדיפים להציג את עמדתם.



הסטריאוטיפ של בוליווד כתעשייה של סרטים דלי תקציב מתפוגג והולך בשנים האחרונות, עם כניסתם של תאגידים אמריקאיים ועם השינויים הדמוגרפיים במדינה. לצד הצמיחה בכלכלה המקומית בכלל, גם תרבות הפנאי והצריכה בהודו משתנה ומתחילה להתקרב לתרבות המערבית.



כאשר פלח אוכלוסיית מעמד הביניים צפוי לצמוח בעשרות אחוזים בתוך 15 שנים לכחצי מיליארד איש - תאגידי הקולנוע ההוליוודיים לא יכולים להרשות לעצמם להביט על כך מהצד. מעורבותם כיום בהבנת התרבות המקומית, בהשתלבות במימון ובבניית תשתיות התעשייה - מההפקה ועד להפצה ולהקרנה - תיהפך להשקעה מניבה ביותר בתוך חמש-עשר שנים.