>> נסיעה ברכבת יכולה להיות חוויה מרגיעה. לא צריך להתרכז בנהיגה, הכיסאות רחבים ונוחים, ואפשר להביט על הנוף החולף ביעף מבעד לחלונות הגדולים בזמן שמאות מכוניות נוסעות לידכם פגוש אל טמבון.
למי שגר מחוץ לתל אביב, הנסיעה ברכבת היא כנראה גם חוויה כדאית במיוחד. במקום להזיז את האוטו מדי בוקר, להיתקע בפקקים ולחפש חניה, אפשר להתרגל למסלול נינוח יותר, שבו עולים בתחנה קבועה, יורדים בתחנה קבועה ולוח הזמנים ידוע וצפוי מראש. מה יכול להיות יותר טוב מזה?
אז זהו, שיכול להיות יותר טוב. במציאות, התמונה האידילית הזאת נראית קצת אחרת. דו"ח מבקר המדינה האחרון מתח ביקורת חריפה על התנהלות רכבת ישראל: איחורים כרוניים, שירות לקוי, היעדר נגישות וצפיפות רבה.
יצאנו לבדוק אחת ולתמיד: רכבת - כן או לא? שמנו פעמינו לתחנת הרכבת ביום ראשון בבוקר, ובחרנו במסלול ת"א-מודיעין-ראשון לציון-בני ברק - וחזרה. המסקנה הראשונית היא שנסיעה ברכבת אינה מתאימה לאנשים חרדתיים, ויכולה להיות חוויה לא נעימה ללחוצים, לטועים ולתוהים. כמעט בכל נסיעה נתקלנו במראות לא נעימים כמו פאניקה של נוסעים שלא מבינים באיזו תחנה עליהם לרדת, או פחד קל של מטיילים טריים ששמעו על נפלאות הרכבת וכמהים לתת לה צ'אנס.
הרכבת אינה מתגמלת את החד-פעמיים. היא דורשת מחויבות ובתמורה היא מעניקה לנוסעים המתמידים שקט יחסי. האחרים יזיעו, ישאלו את אותה שאלה חמש פעמים או, למרבה הצער, ייאלצו להיפרד בעל כורחם מחבר שהתעקש שצריך להמשיך עוד תחנה.
ומה לגבי האיחורים? ובכן, לפחות ביום ראשון לא נרשמו איחורים ברכבות. טוב, נו, שתיים-שלוש דקות איחור, אבל הן לא ראויות אפילו למחאה רפה. בנוסף, הרגשנו ששומרים עלינו: מספר מרשים של מאבטחים צעדו הלוך ושוב בכל אחת מהנסיעות. היה להם מראה רציני כשניהלו שיחות במכשיר הקשר תוך כדי הליכה מהירה. ומכיוון שנסענו בכיוון הנגדי לנחיל האנשים של תחילת השבוע, לא נרשם מחסור במקומות ישיבה.
יתרון נוסף שנרשם לזכותה של הרכבת הוא שמי שרוצה לעבוד תוך כדי נסיעה, יכול - בקרונות פזורים שקעי חשמל המאפשרים להתחבר למחשב בדרך למשרד. נראה גם שהנוסעים ברכבת יודעים לכבד את העובדה שהם נמצאים במקום ציבורי: למתבגר עם הסלולרי שניגן בקול רם היה מספיק שכל לכבות אותו כשהצטרפו אנשים חדשים לקרון. אמנם שלוש י"בתניקיות אמרו במשך 20 דקות 150 פעם "oh my god", אבל לפחות אף אחד לא צעק.
8:52, ת"א השלום - מודיעין מרכז
המשופם והצעקה
היום התחיל בנעימים. למרות הפקקים והעיקוף שעשה האוטובוס בדרך לתחנה, הייתי רגועה. כבר ביום חמישי נסגר המסלול. דוברות הרכבת עודכנה על בואם של צלם וכתבת. הכל היה מתוכנן עד לדקה. הרכבת למודיעין עצרה בתחנה, פרקה מטען אנושי שהגיע לעיר הגדולה. מאות חיילים במדים קישטו את הרציף והרכבת. כומתות בצבעים שונים בלטו בין אזרחים לבושים טוב, יותר או פחות, שנהרו למדרגות הנעות לעוד יום עמל או סידורים בתל אביב.
כשאלה סיימו לרדת, עלינו. לאחר הליכה קצרה מצאנו מקום לשבת. ארבעה כיסאות רק לנו. הקרון לא היה עמוס, אבל עם תפוסה נאה של אנשים.
הקו למודיעין עובר בדרך בנמל התעופה בן גוריון. ולפי כמות המזוודות, כמה מהנוסעים עמדו לאכול ארוחת ערב בשפה אחרת לגמרי.
תחנת ת"א-ההגנה היתה העצירה האחרונה לפני בן גוריון. בספסל שמאחורינו פיטפטו ברוסית, ואני ניסיתי לנחש מה מגדלים בשדות שלצד הדרך.
בנמל התעופה התרוקן הקרון, חוץ משלוש סטודנטיות שהמשיכו למודיעין. חיכינו שאחרוני הנוסעים יאספו את מזוודות וייסעו לחוץ לארץ, כשאל הקרון פרץ גבר משופם בשנות ה-50 לחייו, לבוש חולצת פלנל, בעל שמץ של מבטא ממקום אחר ובידו שקית ניילון. "זה בן גוריון?", הוא שאל בלחץ. אפשר להבין אותו. ברכבת, שלא כמו באוטובוס, אין מקום לטעויות. ירידה בתחנה הלא הנכונה יכולה לגזול כמה שעות מהיום.
"כן", ענו הסטודנטיות במקהלה. על אף שהן נראו אמינות, האיש לא ויתר. הוא שירבב את ראשו מחוץ לקרון, משאיר את כל גופו בפנים וקרא: "זה בן גוריון?". אף שנשמעו קריאות הסכמה מתוך הרכבת ומחוצה לה, הוא סירב להאמין. בפעם השישית הוא כבר צרח את השאלה, "זה בן גוריון???". הרציף הסתובב כאיש אחד ושאג "כן!!!". המשופם נכנע לרגע. הוא עזב את דפנות הדלת וירד למטה. בזמן שהרכבת הפליגה הלאה, הוא עדיין המשיך לשאול את האנשים בתחנה את אותה שאלה.
9:42, מודיעין מרכז ראשון לציון-הראשונים
ההודעה והפרידה
נתחיל בבקשה קטנה מקברניטי הרכבת: אם כבר דאגתם למישהו שיפעיל מזנון בשטח שלכם, אפשר לוודא שהסנדוויצ'ים יהיו ראויים את מחירם הגבוה. לקוח שבוי רעב שלא הכין כריך משלו זכאי ליותר מסנדוויץ' טונה עייף תמורת 18 שקל.
ממודיעין יוצאת רכבת אחת בכל שעה, שמגיעה עד נהריה. אנחנו רצינו להגיע רק לראשון לציון. לא דאגנו - ברכבת יש הודעה מוקלטת שאומרת לנוסעים מתי לרדת, ומכיוון שהקו עובר בשדה התעופה, יש הודעה גם באנגלית.
אבל באותו בוקר המערכת כנראה לא התעוררה. עשר דקות לאחר שעזבנו את תחנת פאתי מודיעין נשמעה הודעה שהרכבת תיכנס מיד לתחנת מודיעין.
כשבע דקות לפני שהגענו לתחנת ת"א-ההגנה, היא היתה משוכנעת שאוטוטו אנחנו בבן גוריון. חשבתי על התיירים המסכנים שימצאו את עצמם בקריית עתידים, אם לא יתקנו את השיבוש בקרוב.
אני מצדי לא איבדתי עשתונות. מפת קווי הרכבת היתה תלויה על קיר הקרון, ונסיעות בעולם לימדו אותי לא לפחד משכמותה. חבל שהמזל לא האיר פנים לשלוש מתבגרות ממודיעין.
כשירדנו ב"הגנה" שתיים מהצעירות החליטו בספונטניות שזו גם התחנה שלהן. הן ירדו מהרכבת במהירות, לפני שהדלת נסגרה על הפנים של החברה השלישית. אחת מהן ניסתה לשכנע את הסדרנית לפתוח את הדלתות ולשחרר את בת הערובה, בזמן שהשנייה געתה מצחוק. אבל לרכבת סדר משלה. "אמרתי לכן לרדת מהר", אמרה הסדרנית המשועשעת. והרכבת המשיכה לדרכה.
הערה נוספת לראשי הרכבת: אל תתקמצנו על עובדי ניקיון. אלה עובדי קבלן שמקבלים שכר מינימום. שימו עוד שניים-שלושה בכל נסיעה. ברכבת שלנו היה תא שירותים אחד. תחלופה גבוהה של נוסעים, טלטולים בנסיעה ושלפוחית לוחצת הם מתכון בטוח לריח רע. השקעתם בקרונות מפנקים - למה לא לפרגן גם שירותים שעומדים בסטנדרט?
11:22, ראשון לציון-הראשונים - בני ברק
הלחוצה והשלום
תחנת ראשון אינה גדולה. בסביבות אחת עשרה ביום א', כבר אין בה הרבה אנשים. כמו בכל תחנה, יצאנו החוצה עם הכרטיס כדי שנוכל לקנות כרטיס חדש. כששבנו לרציף, חיכו אתנו פחות מעשרה אנשים. תושבת ראשון בשנות ה-40 לחייה ניסתה להבין אם הרכבת עוצרת גם בעזריאלי. 16 שנה היא בארץ וזו הפעם הראשונה שהיא בוחרת ברכבת. אמרו לה שזה נוח ואין פקקים, אבל הכרוז רק מכריז בכלליות שהרכבת להוד השרון תעבור בתל אביב. הוא לא אמר עזריאלי או השלום והיא נלחצת.
הבטחנו לה שאם אמרו תל אביב, אז בטוח שהיא תעצור גם בתחנה שלה. אנחנו נראים רק חצי אמינים והיא מחליטה למצוא מישהו מוסמך. היא עולה על הרכבת ויוצאת לחפש סמכות, מדים כלשהם. היא חוזרת רגועה. היא מצאה את מי לשאול. בכל אופן, זו הפעם הראשונה שלה והרכבת משחקת אותה קשה להשגה.
12:02, בני ברק - ת"א-השלום
המכונה והקפה
החל ב-2000 רכבת ישראל לא מוכרת יותר כרטיסי נסיעה בקרונות. את אלה אפשר לרכוש רק במכונות הממכר האוטומטיות או בקופות שבכניסה לתחנות. אנחנו לא תכננו זאת מראש, ולכן נתקענו שעה בתחנת בני ברק, שדרך אגב, נמצאת בתוך אזור התעשייה שסמוך לקניון איילון - ולא בעיר עצמה.
זאת היתה אשמתי. ידעתי שיש לנו שתי דקות להחליף רכבת ולא, נתייבש בתחנה זמן לא מבוטל. כך יצא שעד שסיימנו להתדיין בינינו על נושא קניית הכרטיס, הרכבת כבר עזבה את התחנה. צעדנו מובסים ליציאה מהתחנה ושוב לכניסה. למאבטח האמפתי באמת היה עצוב על 50 הדקות שנשרוף בחום השרבי. קנינו כרטיס ותפסנו תצפית אסטרטגית על אזור מכונות השתייה והחטיפים. כן, יש אנשים שמוכנים לשלם בעבור קפה סינטטי.
באחת ושתי דקות אספה אותנו הרכבת. רבע שעה מאוחר יותר, חתמנו את היום ונפרדנו בתחנת תל אביב השלום. הוא לאופנוע ואני לאוטובוס. מי יודע? אולי בפעם אחרת נטעה בגדול, ונאלץ להתנחם בגלידה בנהריה.
רכבת שדים
רוני לוין
21.5.2010 / 6:53