עובדי לאומי חושבים לטווח ארוך ולבנק זה עולה ביוקר

>> אחת ההוצאות הגדולות ביותר של הבנקים הן הוצאות השכר. הסיבה לכך היא שהבנקים הם מהמעסיקים הגדולים ביותר במשק.

בהתאם, בחינת המאזן של הבנקים מראה שחלק מרכזי מההתחייבויות שלהם הן לפיצויי פיטורים ופרישה של העובדים.



בבנק לאומי, המעסיק 13.5 אלף עובדים, יש לעובדים הוותיקים שהצטרפו לבנק עד סוף שנות ה-90, הסדר פנסיה המוביל לכך שאם העובד בוחר לא למשוך פיצויים המגיעים לו, אלא לצרף אותם לכלל הזכויות הפנסיוניות שלו, הדבר כרוך בעלויות נוספות לבנק.



בעבר, כשהמודעות לחיסכון הפנסיוני היתה נמוכה, עובדים נהגו למשוך את כספי הפיצויים שלהם, צעד שהקטין בשורה התחתונה את הפנסיה לה הם זכו ממקום העבודה. ואולם, ככל שהמודעות הפיננסית של העובדים גדלה, כך יותר ויותר עובדים בבנק לאומי מוותרים על משיכת כספי הפיצויים, ומצרפים אותם לזכויות הפנסיוניות.



נכון לסוף 2009, 76% מעובדי בנק לאומי בוחרים לצרף את כספי הפיצויים לזכויות הפנסיוניות ולא למשוך אותם. לעומת 64% שעשו זאת עד 2008.



סך ההפרשות לפנסיה לעובדים של לאומי הוא 18.3% משכרו, מהן 8.3% כספים שמפריש הבנק לפיצויים, 5% שמפריש הבנק לתגמולים לעובד ו-5% נוספים אותם מפריש העובד לתגמולים. על פי הסדר הפנסיה של העובדים הוותיקים של בנק לאומי, אם העובד בוחר למשוך את כספי הפיצויים שלו, הבנק צריך להעניק לו פיצויי פיטורים על כל השנים שעבד בהן.



סכום הפיצויים נגזר ממשכורתו האחרונה של העובד. אם היו עליות בשכר זה לאורך השנים - הבנק משלים את הפער בקופת הפיצויים. אם לעומת זאת, העובד בוחר שלא למשוך את כספי הפיצויים שלו, אלא לצרפם לזכויות הפנסיוניות, הבנק צריך להצמיד את כלל ההפרשות של הבנק בגין זכויות הפנסיוניות של העובד לגובה המשכורת האחרונה שלו.



שינוי נוסף, רלוונטי לעלייה בהתחייבויות של לאומי, שהתרחש בבנק ב-2009 הוא העלייה במספר הנשים בבנק שלא מעוניינות לצאת לפנסיה בגיל 62, וממשיכות לעבוד עד גיל 67.



שני השינויים עלו לבנק סכום של 55 מיליון שקל נטו ב-2009.