חגיגת השכר - פשיטת רגל חברתית

שכר הבכירים בחברות הציבוריות בישראל הגיע לרמות בלתי סבירות שאינן משקפות את ערך ותרומת המנהלים במשק. ניתן ללמוד זאת מקצב עליית שכר הבכירים בעשור האחרון, שעלה מעל ומעבר לקצב עליית השכר הממוצע במשק.

המנהלים הבכירים במשק הישראלי הם לרוב אנשים ראויים הנושאים באחריות כבדה ותורמים לצמיחת המשק ולתעסוקת עובדים רבים. מנהלים אלה זכאים ללא ספק לשכר גבוה. ואולם שכר גבוה אין פירושו שכר מוגזם החורג מכל פרופורציה, כפי שניתן לראות במצב הנוכחי.

הבעיה היא לא רק ברמות השכר הנוכחיות, שהן מוגזמות ומזיקות, אלא גם בקו המגמה ובהחרפת הבעיה משנה לשנה. בנוסף לכך, לעתים קרובות אין קשר בין ביצועי החברה וביצועי המנהל לבין עליית שכרו.

רמות השכר המוגזמות הללו אינן משקפות את מנגנון השוק החופשי, אלא כשל של השוק החופשי. רמות השכר המוגזמות בקרב המנהלים הבכירים במשק מביאות הן לנזק כלכלי והן לנזק חברתי ומוסרי.

הכשל הכלכלי נגרם מתפקוד לקוי של השוק, עקב מה שמכונה בספרות הכלכלית "בעיית הסוכן" (agent), שהוא במקרה זה המנהל, שבמידה רבה פועל לטובת האינטרסים שלו שאינם חופפים לאינטרס של בעלי המניות, ובוודאי לא לאינטרס החברתי. בנוסף, יש כאן ברית בלתי כתובה בין בעלי השליטה, לעתים שליטה "משורשרת", לבין המנהל השכיר שמעבירים רווחים לבעל השליטה ולמנהל על חשבון מניות המיעוט, שהוא הרבה פעמים הציבור הרחב החוסך לטווח ארוך בקרנות הפנסיה, הביטוח וקרנות הנאמנות.

בגלל הכשל בממשל התאגידי, ציבור זה אינו מיוצג כהלכה כשדנים וקובעים את שכר המנהלים. מייצגי ציבור זה, המנהלים של החיסכון המוסדי, שייכים גם הם ל"מועדון מקבלי השכר הגבוה" כך שלאף אחד אין ממש אינטרס להביא לריסון שכר המנהלים. הברית הבלתי קדושה בין בעל השליטה לבין המנהל השכיר מתבטאת בכך שבעל השליטה מושך משכורות מוגזמות בעת כהונתו כיו"ר החברה, ורואה בכך העברה אלגנטית של רווחים מבלי לשתף את מניות המיעוט, ומשכורת זאת מהווה נקודת ייחוס לשכר המנופח של המנהל השכיר, וכך שניהם נהנים.

כשל כלכלי נוסף שמביא לניפוח משכורות המנהלים הוא חוסר הסימטריה בין העלאת שכר בזמן גאות לירידת שכר בזמן שפל. את הכשל הזה מקובל לכנות בשם "ratchet effect": קל הרבה יותר לדרוש ולקבל העלאת שכר בזמנים טובים מאשר להיעתר לירידת שכר בעתות לחץ. בזמן משבר חושבים בעלי המניות כי המנהל מתמודד עם בעיות כבדות ולכן "לא מגיע לו" שיתרום משכרו. אם הוא תורם משהו, זה לרוב בשוליים ולזמן קצר. לעומת זאת, כשישנה הצלחה, יש רצון לתגמל את המנהל גם אם ההצלחה נובעת מגורמים חיצוניים כמו שיפור בתנאי השוק.

במשק הישראלי קיים כשל נוסף הנובע מריכוזיות גבוהה לצד מידה נמוכה של שכלול ותחרותיות בתחומים רבים. התחרותיות הנמוכה משפיעה גם על היווצרות "שוק" בלתי משוכלל למנהלים בכירים במשק. עד כאן הצד הכלכלי. ואולם למשכורות המנהלים המוגזמות יש גם נזק חברתי ומוסרי.

החברה הישראלית היא חברה הטרוגנית עם מגוון גדול של חלקים באוכלוסייה המרגישים כי הם בתחתית הסולם החברתי. בחברה רגישה כמו החברה הישראלית חייבים לשמור על סולידריות חברתית. רמות שכר מנקרות עיניים חותרות תחת סולידריות זאת, מביאות למצב שבו חלקים מהחברה חשים דחויים ומנוכרים ומרופפים את החישוקים החברתיים שהופכים אותנו לחברה אחת.

רמות שכר המנהלים מוגזמות בצורה קיצונית מביאות להשחתה מוסרית ולפשיטת רגל חברתית ומוסרית.

האם הדירקטורים שמופקדים על טובת כלל בעלי המניות יכולים באמת להוות בלם וסכר בפני עליות שכר מוגזמות של שכר המנהלים? כאן הכשל הוא שדירקטורים אלה הם חלק מקבוצה קטנה יחסית, שכיום הם מאשרים את שכרו של עמיתם, ומחר אחרים מאותה קבוצה מצומצמת יאשרו את שכרם שלהם שיתבסס על נקודת ההתייחסות של השכר שזה עתה הם אישרו.

הוסיפו לכך את העובדה ששכר הבכירים מוצג לראווה ובמקום "אלמנט הבושה", שעליו חשבו כשהסדירו את הפרסום של המשכורות, קיבלנו את "אלמנט חוסר הבושה", תחרות בין המנהלים הבכירים על "מי שווה יותר" ותמונה עגומה על הקלות הבלתי נסבלת של אישור משכורות עתק.

הדירקטורים החיצוניים אינם באמת עצמאיים במקרים רבים כי הם מוצעים ומאושרים על ידי בעלי השליטה. כלומר, שכר המנהלים המוגזם הוא למעשה סימפטום לבעיה רחבה יותר במשק הישראלי, שמתבטאת בריכוזיות הגבוהה של המשק ובכשלים בממשל התאגידי.

נקדים ונאמר כי היות שהשוק החופשי נכשל בריסון שכר המנהלים לרמות סבירות, הנושא מחייב הסדרה. הסדרה רגולטורית של שכר הבכירים אינו נושא פשוט. בכל העולם, ובארה"ב בפרט, מתקשים להתמודד עם הנושא. אולם העובדה שהנושא סבוך ומורכב אין פירושה שלא צריך להתמודד עם שכר הבכירים ולהסדיר אותו.

כל דרך של הסדרה צריך לבחון בשני היבטים: העיוותים האחרים שההסדרה יוצרת; ויעילות ההסדרה - כולל האפשרות לאכוף אותה. בשני ההיבטים הללו החקיקה המוצעת של חברי הכנסת שלי יחימוביץ' וחיים כץ לוקה בחסר ויוצרת עיוות. יצירת קשר שרירותי בין שכר המנהלים לשכר העובדים בחברה אינו מבוסס על היגיון כלכלי. כמו כן, ניתן באמצעים פשוטים יחסית לעקוף את המגבלה המוצעת.

הפתרון הרצוי הוא הסדרה וולונטרית. הפתרון המועדף יהיה אם הסקטור העסקי יידע לשים על עצמו מגבלות שירסנו את שכר המנהלים בחברות הציבוריות. להערכתי, אם תהיה הצהרה אמינה של הממשלה שללא הסדרה וולונטרית בתוך שישה חודשים היא תפנה לחקיקה ממשלתית שתגביל בחוק את שכר הבכירים - או אז אכן תושג הסדרה וולונטרית בפרק זמן זה, כדי להימנע מחקיקה מגבילת שכר שיכולה לעוות ולהוות תקדים בעייתי. ניתן לצפות, למשל, מאיגוד החברות הציבוריות, שירים את הכפפה וינסח הסדרה וולונטרית שקובעת תקרת שכר ראוי למנהלים בחברות ציבוריות.

טיפול רגולטורי בשכר המנהלים בחברות הציבוריות צריך לכלול כמה מרכיבים. חלק מהם חלופיים וחלקם משלימים.

1. אמצעי מיסוי: מדרגת מס גבוהה של 55% לשכר של יותר מ-100 אלף שקל בחודש ושל 65% לשכר של יותר מ-250 אלף שקל בחודש. כדי למנוע פתיחת חברות ניהול יש לדאוג למיסוי פרסונלי של ההכנסות מכל הסוגים ברמות אלה. אפשרויות נוספות הן אי הכרה לצורך מס ברמות שכר מנהלים מעל רמה מסוימת, למשל 100 אלף שקל; ומיסוי הכנסות מאופציות למנהלים כהכנסה מעבודה ולא כהכנסה הונית שבה שיעור המס נמוך.

2. העצמת כוחו של הדירקטוריון, ובפרט כוחם של נציגי הציבור: על קביעת שכר המנהלים להיעשות באסיפה הכללית. במקרה זה, יש לאפשר הצבעה נוחה, למשל דרך האינטרנט. יש לציין כי ניתן לראות כאן קושי פרקטי בגיוס במידה שהתהליך יהיה אטי ומסורבל. על כך ניתן להתגבר בכך שהאסיפה הכללית תאשר ברוב מיוחד את מדיניות שכר המנהלים, כולל תקרת השכר הראויה, ותימנע מאישור שכר של המנהל הספיציפי.

כמו כן רצוי להבטיח את אי תלותם של הדח"צים באמצעות שיבוצם על ידי רשות ני"ע מתוך רשימת דח"צים כשירים; לקבוע מספר גדול יותר של דירקטורים בלתי תלויים בבעלי השליטה; ולקבוע את גובה שכר המנהלים בוועדת שכר המנהלים שתהיה מורכבת רק מהיו"ר ומשני דח"צים.

3. מניעת משיכת שכר על ידי בעלי השליטה: לבעל השליטה יש אינטרס למשוך רווחים באמצעות שכר גבוה ומוגזם, ושכר זה מעוות ויוצר רצפת שכר ונקודת התייחסות לשכרם של המנהלים השכירים. לפיכך, יש לקבוע בחוק שבעל השליטה לא יוכל למשוך רווח כשכר, ודרך משיכת הרווחים היחידה תהיה באמצעות משיכת דיווידנד. לחלופין, ניתן לקבוע שתקרת השכר לבעלי השליטה תהיה פי חמישה מהשכר הממוצע במשק.

4. חקיקה היוצרת תקרת שכר למנהלים בחברות הציבוריות: זהו "אמצעי של מפלט אחרון". אם ההסדרה הוולונטרית לא תתבצע בתוך שישה חודשים, ראוי שהמחוקק יקבע תקרת שכר למנהלים בחברות הציבוריות. תקרת השכר הראוי לא צריכה לקשור את שכר המנהל לשכר העובדים, אלא צריכה להיות אבסולוטית, למשל ככפולות של השכר הממוצע במשק, כאשר היא מתעדכנת יחד אתו.

5. ונקודה אחרונה: כפי שציינתי, שכר המנהלים המנופח והמוגזם הוא סימפטום לכשלים וחוליים אחרים בכלכלת ישראל. לכאורה, טיפול בשכר המנהלים מהווה תרופה לסימפטום ולא לבעיית היסוד שמחוללת אותו.

טיפול שורש בבעיות כמו הריכוזיות אמור כפועל יוצא להסדיר גם את נושא שכר המנהלים. אלא שבעיית שכר המנהלים המחריפה והולכת לא מאפשרת לחכות לגמר הטיפול בבעיות המבניות במשק, ולכן נדרשת הסדרה ספציפית והגבלת שכר המנהלים עוד קודם לכן.

הכותב הוא מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, ומשמש כיום יו"ר הנהלת תיאטרון הבימה