"להצטרף לרשת חברתית ולהתבכיין על הפרטיות זו צביעות"

>> "אחי המתוק יישן פה היום, אחרי שיסיים את סבב הברים. הכנתי ליד המיטה שלו בקבוק מים, קססה + ניירות, פאפ עצום בגודלו ואדוויל. הכי אחות גדולה". את המשפט הזה, שהופיע בפייסבוק ובטוויטר שלה, כתבה לפני כמה ימים רות שפירא, תל אביבית בת 24. למי שאינו מצוי בז'רגון, נסביר שמדובר בווידוי של אחות שהכינה לאחיה חומרים לגלגל לעצמו ג'וינט של גראס, שיחכו לו לאחר שיחזור מהבילוי.



אם עד לפני כמה שבועות היה קשה למצוא את המשפט הזה בדף הפייסבוק של רות, הרי שכעת, לאחר שפייסבוק הקלה באופן משמעותי את מדיניות הפרטיות שלה, תוכלו לחפש ולמצוא בקלות את כל העדכונים של חברי הרשת החברתית בנושאי סמים או סקס, או כל דבר אחר למעשה לפי מלת חיפוש. חיפוש באתר youropenbook.org (הספר הפתוח שלך) מעלה שרות אינה לבד.

חיפוש המלה "ג'וינט" בעברית, מעלה מאות שורות סטטוס ועדכונים של גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, שכותבים על השימוש שלהם בסמים קלים. "לומד להכין ג'וינט", כותב אחד מהם (בלווי שם מלא ותמונה, שמפאת פרטיותו לא נזכירם, א"צ). "עומדת לעשן את הג'וינט הגדול בעולם", כותבת אחרת, כשהיא מצולמת כשהג'וינט בידה. "אני ממש לא חוששת מחשיפת המידע. למשטרת ישראל יש דברים הרבה יותר חשובים לעשות מאשר לחפש אותי בפייסבוק, מה גם שזה לשימוש עצמי", אומרת שפירא.



ברוכים הבאים למציאות החדשה: מציאות שבה צעירים מפרסמים ברבים את חוויות המין שלהם, ותלמידים מתוודים בפייסבוק אשר העתיקו במבחן. עולם שבו מי שמתוודה על דעתו על הבוס שלו יכול להיכנס בקלות רבה יותר לרשימת המפוטרים הפוטנציאליים. עולם שבו אוסף סטטוסים של אנשים נהפכים להיות מאגר מידע בידי מפרסמים.



באחרונה שינתה פייסבוק את מדיניות הפרטיות, וכתוצאה מכך קמו אתרים שמציגים מידע אודות גולשי פייסבוק. "הקמנו את האתר לא כדי להרוויח כסף, אלא כדי לגרום לפייסבוק לשנות את כללי הפרטיות, כדי שמנועי חיפוש לא יוכלו לסרוק את הרשת החברתית", כותבים מייסדי youropenbook, אתר החיפוש בטקסטים של פייסבוק.



בראש העמוד ניצבת הסיסמא "פייסבוק מאפשרת לכם לשתף אחרים בחיים הפרטיים שלכם. בין אם אתם רוצים את זה ובין אם לא". מקימי האתר מסבירים כי "כולם יכולים לראות את המידע שעולה במנוע החיפוש הזה - אם יש להם משתמש בפייסבוק וגם אם אין להם. אלה שיש להם שם משתמש יכולים להיכנס לכל אחת מהתוצאות וללמוד עוד פרטים על הגולש שכתב את המשפט המסוים". האם הגולשים הישראלים, ש-2.5 מיליון מהם עושים שימוש קבוע בפייסבוק מדי חודש, מודעים לשינוי בהגדרות הפרטיות של פייסבוק?



כותבת על משפחה - לא על עבודה



"הסטטוסים שלי נעולים. רק חברים יכולים לראות אותם, כי אני לא רוצה שמנועי חיפוש יראו אותם", אומרת רות. "הטוויטר שלי, לעומת זאת, פתוח. וכן, אני בהחלט מדברת שם על דברים אישיים. מצד אחד אני לא אחשוף סודות ממקום העבודה, למשל לא אדבר על לקוחות (שפירא עובדת במשרד הפרסום ענבר-מרחב-שקד, א.צ), אבל אכתוב על המשפחה שלי. למשל, חלקתי הרבה פרטים מהתהליך שעברתי עם סבתא שלי עד שהיא נפטרה. מצאתי את זה מחזק מאוד. זה עזר לי לפרוק דברים".



רות פעילה גם ברשת פורסקוור (foursquare), שבה כל חבר מעדכן בכל עת היכן הוא נמצא באמצעות צ'ק אין - פעולה שבה הוא מגדיר גיאוגרפית את מקום הימצאו. "אני לא אכניס את הכתובת האישית שלי וגם לא אכתוב את מספר הטלפון שלי. ואולם את תאריך הלידה שלי, עיר מגורי, בית הספר שבו למדתי ועוד פרטים מסוג זה, לא אכפת לי שמישהו יחזיק אצלו כחלק ממאגר נתונים שניתן להוציא מרשתות חברתיות".



את ההסבר לקלות שבה חולקת רות חלק משמעותי מהמידע האישי שלה היא תולה בהיותה ילידת האינטרנט: "היה לי אינטרנט בבית מגיל 9, אז אני פחות חרדה מכל העניין הזה. בטח מי שיותר מבוגר ממני יותר מוטרד מהדברים האלה. אני לא מבינה את כל אלה שמתלוננים על החדירה לפרטיות שלהם: להצטרף לפייסבוק ואז להתבכיין שאין לך פרטיות, זה אקט צבוע מאוד. אם אתה לא רוצה שידעו עליך כלום - אל תכתוב כלום ואל תפתח כרטיס בפייסבוק או בטוויטר".



האם יש דרך למנוע דליפת מידע?



"כנראה שאין דרך לנעול הכל, וזה בסדר מבחינתי. אני עושה מה שאני יכולה בפייסבוק כדי לנעול את המידע. אני עצמי מודעת לנושא הזה של פרטיות, אבל ברור לי שאחוז קטן מאוד מודעים לזה. פייסבוק מסבירים את הדברים בכוכבית קטנה. ברור לי שמהמידע הזה פייסבוק ירוויחו כסף, ואין לי בעיה עם זה".



נועם שפירא, בן 15 וחצי מרמת גן (אין קשר משפחתי לרות), מבלה כל יום "לפחות ארבע-חמש שעות בפייסבוק. הוא פתוח ברקע כל הזמן". הוא משתמש הרבה גם במסנג'ר ופעיל בפורומים. "בפייסבוק אני מרשה לעצמי לכתוב גם את כתובת המייל שלי, את שם בית הספר שלי ופרטים על הכיתה שלי. אני מספר הכל, חוץ מפרטים כמו מספר טלפון והכתובת בבית - זה הגבול שלי, כי ככה אפשר להגיע אלי הביתה".



נועם משתף את החברים שלו ברשת החברתית גם במידע מחייו האישיים: "אם רבתי עם אמא שלי או עם חבר, אני אכתוב את זה בפייסבוק. אני כותב גם על מקומות שאני הולך אליהם. לא מפריע לי שאנשים שלא מכירים אותי ואני לא מכיר אותם יקראו את זה. התדמית שלי והכבוד שלי ברשת חשובים לי מאוד. אנשים שלא מכירים אותי יכולים ללמוד להכיר אותי דרך הפייסבוק שלי".



אתה יודע שאפשר לאסוף עליך הרבה מאוד פרטים ומידע בפייסבוק?



"כשיש סטטוסים שאני לא רוצה שאנשים יראו, דאחקות פרטיות, אני חוסם אותם באופן נקודתי, אבל לא התעסקתי בהגדרות כלליות של פרטיות בפייסבוק. אני משתמש בברירת המחדל".



ברירת המחדל הזו, שנועם וככל הנראה חלק גדול מחבריו מאמצים, היא למעשה זו שמאפשרת לכל גולש לראות את מה שחברי הרשת כותבים.



אתה מכיר מישהו מהחברים שלך ששינה את הגדרות הפרטיות של פייסבוק?



"כן. אצלנו בכיתה הרבה בנות חוסמות את האפשרות שאנשים שהם לא חברים שלהם יראו את התמונות שלהן".



"אין לי בעיה עם הגדרות הפרטיות"



למורן לביא, 29, יש אלפי חברים ועוקבים בפייסבוק ובטוויטר. היא מרבה לכתוב על בעלה, עופר, ועל המתרחש ביניהם. "עופר בוגד בי רגשית. הוא מאוהב באמינה, עוזרת הבית שהוא החליט להביא פעם בחודש. אני משלימה עם העובדה שעקרת בית למופת לעולם לא אהיה", כתבה באחד הטוויטים האחרונים שלה. "יש לי גבולות. אני כותבת הרבה על בעלי, אבל לא על ההורים שלי. גם כשאני כותבת על בעלי, זה נעשה בהיבט הומוריסטי. לא אכתוב, למשל, שרבנו. גם לא אשתף במספר הטלפון שלי או בכתובת המגורים האישית שלי. יש אנשים שכותבים בפייסבוק סטטוסים אישיים מאוד, וזה כנראה עונה להם על צורך כלשהו. יש כאלה שחושבים שאני משתפת יותר מדי. מי שעוקב אחרי יודע שאני אוהבת דיאט קולה ואת אפל, אבל הם לא יודעים מה הדעות הפוליטיות שלי, למשל".



האם עשית שינויים בהגדרות הפרטיות של פייסבוק או שהסתפקת בהגדרות ברירת המחדל הבסיסיות?



"לא עשיתי שינויים בהגדרות של פייסבוק. אין לי בעיה להיות חלק ממאגר מידע. אנשים צריכים להבין שהאינטראקציה בין גולשים לעתים קרובות נשמרת במסדי נתונים, וצריכים ללמוד לחיות עם זה".



כמה אנשים סביבך שינו את הגדרות הפרטיות?



"אני חושבת שהגולש הממוצע לא מודע בכלל לכך שיש אפשרות לשנות את הגדרות הפרטיות, וזה חמור בעיני. פייסבוק צריכה לעודד אנשים להבין יותר לעומק את הגדרות הפרטיות שלהם. יש אנשים ששמים תמונה של הילד שלהם כשהם לא מבינים שכל אחד יכול לעשות בה שימוש, אלא אם הם סגרו את הצפייה בה לחברים בלבד".



מדוע את משתפת? על איזה צורך זה עונה לך?



"אני אוהבת את האינטראקציה הזו. זה יצירתי בעיני. יש לי 4,000 חברים בפייסבוק, ואני נהנית לשתף אותם בדברים שקורים בחיים שלי".



הפסיכיאטר ירדן לוינסקי מנסה להסביר את הרקע הפסיכולוגי מאחורי הפעילות ברשתות החברתיות: "אנו חיים בעולם שבו אנשים רוצים להיות מפורסמים. אנשים רוצים שישמעו עליהם, שיראו אותם. התגובות שהם מקבלים נותנות להם תחושה שמישהו רואה אותם, שמישהו מקשיב להם".



לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה לקשר בין הטכנולוגיה והנפש. "לא סתם קוראים לזה 'עוקבים'. אם יש מישהו שעוקב אחרי, זה סימן שאני מעניין אותו. זה נותן לאנשים תחושה שהם עומדים על במה במרכז החדר וכולם ומסתכלים עליהם ומקשיבים להם", הוא אומר. "יש אנשים שמייצרים את השיתוף הזה את זה באופן מודע, אבל יש אנשים שעושים זאת בצורה בלתי מודעת - הם מתעלמים מסוגיית הפרטיות. אנשים מאשימים את פייסבוק בכך שהרשת החברתית שינתה את הגדרות הפרטיות שלה, אבל זאת שטות. אנשים צריכים להבין שהם שמים את המידע שלהם בידיים של חברה שכל המטרה שלה היא להרוויח כסף מהעברת המידע הזה לגופים מסחריים. כל פרט מידע, ברגע שהוא נהפך לדיגיטלי, מפסיק להיות סודי. אנשים צריכים להבין שהעסק של פייסבוק הוא למכור את המידע אודותיך, ולכן אל להם להתפלא שפייסבוק עושה הכל כדי להקל על עצמה את הפצת המידע אודות הגולש. במקרה הפרטי שלי למשל, בשום מקום לא תמצאי תמונות של הילדים שלי, ולא מידע עליהם כמו הגילאים שלהם. אני גם פעיל בפורסקוור ולעולם לא עושה צ'ק-אין מהבית שלי".