תנו לרגולטור לעשות את עבודתו

"כן, אבל". זו השיטה החדשה של קומץ המרוויחים מהשיטה ומכשליה. שיטת ה"כן, אבל" ננקטת כעת מול כל הצעה מכל סוג שנועדה להכניס מעט צדק, סדר, הוגנות והיגיון כלכלי בג'ונגל. שכר הבכירים הוא דוגמה אופיינית. כן, שכר הבכירים באמת לא בסדר. אבל לא בחקיקה, ברגולציה או במיסוי, אלא רק כחלק מתהליך משקי רחב היקף של הפחתת הריכוזיות (שייקח 100 שנים של בדידות, ועד אז ישכחו מזה).

רטוריקה דומה אפשר למצוא בדיון על הצעת חוק חשובה שמובילה הרשות לניירות ערך ונדונה בימים אלה בוועדת הכספים - האכיפה המנהלית. זוהי חקיקה לטובת הציבור הפראייר שכספי הפנסיה, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות שלו - כ-50 מיליארד שקל בשנה - מוזרמים לשוק ההון, כלומר לשורת יועצים, מנהלים, דירקטורים ובעלי שליטה. אם הם מועלים באמוננו, סביר שלא תינקט נגדם שום סנקציה, כי המצב החוקי מאלץ את הרשות להכריע בין פלילי לבין לא כלום.

הפלילי הוא ארוך, מורכב ומפיל על מערכת המשפט המותשת מאתגרים כבדים מנשוא. זיכויים מהדהדים שמים לצחוק כל ניסיון אכיפה, וכשכבר יש הרשעה, אז היא מינורית ומתבצעת אחרי יובלות. הצעת החוק קובעת שרשות ניירות ערך תוכל להטיל על מפרי חוק סנקציות כמו קנסות משמעותיים והשעיה זמנית מעיסוק.

"איננו מתנגדים לאכיפה מנהלית", כתבה לוועדת הכספים יו"ר פורום מנהלי הכספים, נוגה קינן, המשמשת שופר להוט של החזקים. ומיד, על פי דוקטרינת ה"כן, אבל", מביאה שורה אינסופית של "אבלים". אבל שרק בית משפט יפסוק ענישה אישית, אבל שהסמכות לאכיפה מנהלית בכלל לא תהיה בידי הרשות. לא מתאים לה שמקצוענים יטפלו במנהלים. היא רוצה לסרס את האכיפה המנהלית, כך שתתמצה בהצמדת מדבקה של סמיילי בוכה לדש בגדו של מנהל שסרח. גם הרטוריקה שלה מציגה את המנהלים כפעוטות המאוימים בידי הרשות: "הצעת החוק מטילה צל כבד על המנהלים הבכירים ועל יכולתם לקבל החלטות... הרשות מתנהלת באופן כוחני ומשולח רסן."

האמת היא שמה שמשולח רסן הוא המתקפות הבוטות נגד הרגולטורים, שעה שהם מבקשים להגן על הציבור ממנהלים ששכחו מזמן את ייעודם: לשמור על הכסף שאנחנו חוסכים. רמאים מריצים ניירות ערך וגורפים לכיסם שלל על חשבון הבורות שלנו. הרשות יודעת, אבל באין חקיקה מתאימה אין לה מה לעשות. במצב הזה הצעת החוק חיונית כאוויר לנשימה.

לפני שנתיים, בפתיחת כנס הפורום שלה, התעללה קינן בטקסט של יהודה עמיחי ואמרה: "אני, נגה קינן, אשמה בעבירות המיוחסות לשרים, ראשי ממשלה וחברי כנסת. אני ברחתי לנמיביה. אני השחתתי בתי מלון בטורקיה". זה טקסט צבוע שיש בו העמדת פנים של לקיחת אחריות על הנעשה, אבל בפועל האשמת כל מה שזז, ונדיבות מזויפת של "למרות שאני טהורה, בעולם גלובלי זה אני אחראית גם על כשלי האחר". ובכן, יש לי עצה: אל תכי על חזם של אחרים, הכי על החזה של הקבוצה החזקה שאת מייצגת שהביאה אותנו עד הלום, ותני לרגולטור לעשות את עבודתו.

הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה