עירומים מול כל העולם

>> פייסל שחזאד לא הטריד את עצמו יותר מדי בסוגיות של שמירה על הפרטיות שלו. כמו מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם, גם הוא החזיק פרופיל בפייסבוק וברשתות חברתיות נוספות, וכמו רבים אחרים, נהגה אשתו להעלות לפליקר תמונות של ילדיהם ולעדכן את הסטטוס שלה לעתים קרובות. כאשר צעד שחזאד לפני כמה שבועות באזור טיימס סקוור בניו יורק, הוא עצר לשנייה, הביט לאחור ולא שיער שהאירוע הזה נקלט במצלמות האבטחה של אחת החנויות ברחוב.

מה שהפיל את שחזאד - הטרוריסט שניסה לפוצץ את הטיימס סקוור בניו יורק באמצעות מכונית תופת - והביא לתפיסתו, היה שביל פירורי לחם דיגיטליים שהוא השאיר בכל מקום שבו ביקר ברשת. כדי לקבל את תמונת הנוכחות הדיגיטלית של שחזאד לא היה צורך בצו בית משפט - מספיק היה להצליב את החיפוש אחר שמו בגוגל עם המידע אודותיו ואודות אשתו בפייסבוק ובאורקוט, הרשת החברתית של גוגל, ולחבר את הפרטים למידע שהציג בקרייגס-ליסט עת רכש לעצמו מכונית יד שנייה, אותה מכונית שבה השתמש בניסיון הפיגוע.



עבור שחזאד, כמו עבור רוב תושבי ארה"ב והעולם המערבי, מדובר בפעולות שגרתיות: ללכת לעבודה, לשלוח מייל, לרכוש מוצרים בסופרמרקט, להעלות תמונה לרשת, להיפגש עם חברים ולעדכן סטטוס מהסלולרי. עבור סוכני ה-fbi, כל פרט כזה היה ראיה, הוכחה, חלק קטן בפאזל גדול שהרכיב את דמותו של הטרוריסט. בתוך 48 שעות, הרישומים האקראיים האלה שהותיר אחריו שחזאד, זניחים ככל שיהיו, נהפכו לתמונה ברורה על דמותו ומעשיו של חשוד בטרור. אלמלא טביעות האצבע הדיגיטליות שהותיר אחריו והובילו ללכידתו שניות אחדות לפני שהמריא במטוס לדובאי, סביר להניח ששחזאד היה נמצא היום אי שם במעוזי הטליבאן.



אינטרנט, gps, טלפון סלולרי, כרטיס אשראי - כל כלי כזה נראה תמים וחסר השפעה על מרחב המחיה שלנו, אבל טומן בחובו עוד נגיסה בפרטיות. 99.99% מתושבי העולם המערבי לא מתכננים לבצע פיגוע טרור או כל עבירה אחרת שמצדיקה את מעורבות רשויות החוק, אבל כולם מפקירים מדי יום ומדי שעה חלק זעיר מהמרחב הפרטי שלהם. המידע הזה לא הולך לאיבוד. הוא מאוחסן באופן דיגיטלי, ממתין לצו משטרתי, לעיניים חטטניות או לאצבעות תאבות ממון, שייחלצו אותו מהאפלה ויעשו בו שימוש.



אם וכאשר ייעשה בו שימוש - ברוב המקרים זה לא יהיה לטובת הבעלים החוקיים שלו. הפגיעה לא חייבת להתבטא באופן הירואי או קולוסאלי, אבל היא עלולה להיות משמעותית. טקסט נמהר שכתבת לפני שנים עלול לפגוע בסיכוי שלך לקבל ג'וב נחשק; תמונה מביכה שהעליתם לרשת עלולה לפגוע ברגשות של בן או בת הזוג שלכם; חתימת המיקום שלכם ב-gps עלולה לסבך אתכם באי הבנה או בשקר כלשהו.



הילדים שלכם פותחים פרופיל בפייסבוק ומנדבים קצת יותר מדי מידע מהנדרש. על עצמם, עליכם. תאגידי ענק אוספים מידע על הרגלי הצריכה של כל אחד מהלקוחות שלהם ומסרסרים אותו לחברות אחרות. שום דבר טוב לא יכול לצמוח לאדם הפרטי מאיסוף של עשרות, מאות ואלפי שביבי מידע והצלבתם עם נתונים אחרים.



אם לפני 10 שנים המגמה היתה של התחבאות מאחורי כינויים ("ניק") אנונימיים, היום המגמה היא הפוכה - החצנה ושיתוף של כמה שיותר אנשים וגופים מסחריים עם הזהות האמיתית שלנו. החיים ברשתות החברתיות מתבססים על הזהות האישית, המקצועית, המעגל הפיסי של החברים והפעילויות היומיומיות של כל אחד מאתנו.



דוגמה נוספת לשינוי בגישה לשימוש בזהות בדויה היא העובדה שבימיהם הראשונים של אתרי הדואר האלקטרוני מבוסס רשת, רוב החשבונות שנפתחו היו תחת כינויים אנונימיים ויצירתיים. היום, לעומת זאת, הצליחה פייסבוק להחדיר לתודעת המשתמשים גישה של חשבון אישי גלוי, כשהשם המלא של המשתמש מייצג את החשבון שלו. שיא הפתיחות האישית מתבטא כיום כמובן ברשתות החברתיות בכלל ובפייסבוק בפרט, לאחר שהאתר הפופולרי משרת כיום כ-500 מיליון משתמשים בעולם - יותר מ-2.5 מיליון מהם ישראלים. מהרגע שבו אנחנו מעדכנים את הפרופיל האישי שלנו בפייסבוק, למשל, כל נתון שבו מונצח במאגר המידע לנצח נצחים.



אין דרך חזרה



השילוב של העמסת תכנים אישיים בפרופיל בפייסבוק עם מנגנון "העותקים השמורים" של תוצאות החיפוש בגוגל, יכול להיות קטלני. גם אם המשתמש מחליט למחוק את הפרופיל שלו ובתום המסלול הבלתי אפשרי כמעט מצליח לסגור את החשבון - תמיד יהדהדו הפריטים המקוריים בתוצאות החיפוש של גוגל.



בכלל, גוגל, ושאר השירותים שהיא מציעה מלבד חיפוש, היא ציר בעייתי ביותר בכל הקשור לאובדן הפרטיות. לאט-לאט אך בעקביות חודרת החברה לכל נימי החיים של משתמשי הטכנולוגיה: היא מארחת את תכתובות המייל והמסמכים שבהם, שומרת את היסטוריית החיפושים שלנו, מאחסנת עבורנו את כל התמונות (על המחשב או ברשת) באמצעות תוכנת פיקאסה, היא מאכסנת את מיקומנו הגיאוגרפי עם מערכת האנדרואיד שלה בסלולרי ובתוך כמה חודשים גם תבנה עבור כל משתמש את לוח משדרי הטלוויזיה שמתאים לו - על סמך שביל פירורי הלחם שהמשתמש מותיר אחריו.



כל כמה חודשים צץ שירות חדש, שפולש עוד יותר מקודמו לפרטיות שלנו, אך זוכה לחיבוק חם ואוהב מהגולשים: הלהיט התורן הוא דיווח של המשתמשים בזמן אמת לחבריהם על מיקומם. הרשת החברתית פורסקוור הציגה ראשונה את האפליקציה בסלולרים החכמים, וכעת גם פייסבוק מתכננת להשיק שירות כזה. עם חברים כאלה, מי צריך אויבים?



כולם יודעים איפה אתם נמצאים



פורסקוור, פייסבוק, וחברות הסלולר יכולים לשרטט מדי יום את המסלול שלכם, בלי להשקיע כל מאמץ. בחיינו הטכנולוגיים אנחנו לא משאירים אחרינו רק פירורים. לעתים קרובות אנחנו מפקירים כיכרות לחם שלמים: מצלמות אבטחה מכסות כמעט כל סנטימטר במרחב הציבורי שבו אנו מסתובבים ושוללות מאתנו באחת כל שביב פרטיות. בכניסה לפיצוצייה, בקניון, ברמזור, בכביש המהיר בבנייני מגורים, בתחנות רכבת, ליד כספומט - בכל מקום עינו הדיגיטלית של גורם מסחרי או ממשלתי פקוחה. ושוב, מכיוון שכולנו אזרחים שומרי חוק, אין בכך כל רע, אלא אם נצמיד לאינפורמציה הזאת מידע ממאגר אחר, למשל תוכנה לזיהוי תווי פנים.



סוחר ערמומי ובעל יוזמה יכול לצלם את לקוחותיו, לזהות את פניהם ולהשוות למאגר תמונות הפרופיל שבפייסבוק. נועז, אבל לא מופרך או בלתי אפשרי. אבל הגביע הקדוש של המידע על כל אזרח נמצא בידי התאגידים המסחריים ורשויות השלטון. בנקים, חברות סלולר, משרדי ממשלה ורשויות עירוניות מחזיקים עלינו הררי מידע במאגרים. בלי לקום מהכסא, בלי להדביק בול, בלי לשלם לחוקר פרטי. הכל באינטרנט.



התהפוכות הרבות שעברה הרשת בשנים הבודדות לקיומה רק ממחישות עד כמה אנחנו עדיין לא יכולים להבין את תפקידה האמיתי בחיינו הפרטיים. אנחנו נעזרים ברשת לכריית מידע אקטואלי או מקצועי, אנחנו משתמשים בתשתיות שלה כאמצעי לתקשורת עם המעגלים החברתיים שסובבים אותנו - ובתמורה, אנחנו מזרימים לתוכה אינפורמציה על עצמנו. זה המטבע של העולם הדיגיטלי. וכמו בכל עסקה מוצלחת, המטרה היא לקבל כמה שיותר תמורת כמה שפחות. לכן, בכל הקשור לפרטיות שלכם באינטרנט, כמו בחיים הכלכליים, כדאי להיזהר שלא לבזבז את כל הכסף במקום אחד.



87



מיליארד חיפושים בחודש



29



לוויינים משרתים 70 מיליון מכשירים



55



מיליון טוויטים ביום



5



מיליארד פיסות מידע בשבוע



500



מיליון גולשים



1



טריליון דפי אינטרנט