ברוכים הבאים לעשור האבוד של ארה"ב

>> למרות מקהלת הקולות שטוענת אחרת, ארה"ב אינה יוון. מה שכן, אנחנו הולכים ונעשים דומים ליפן.



בחודשים האחרונים, פרשנויות כלכליות רבות - שחלקן התחזו לחדשות כלכליות - עסקו בנושא מרכזי אחד: קובעי המדיניות בארה"ב עושים יותר מדי. הממשלות צריכות להפסיק לבזבז, כך אמרו לנו. יוון נתפשת כדוגמה שלילית, וכל עלייה זעירה בריבית על האג"ח של ממשלת ארה"ב נתפשת כסימן לכך שהשווקים מתנערים מארה"ב בגין גירעונותיה. בתוך כך, נשמעות אזהרות חוזרות ונשנות לכך שהאינפלציה נמצאת מעבר לפינה, ושהבנק הפדרלי צריך לסגת ממאמציו לתמוך בכלכלה ולהתחיל ב"אסטרטגיית יציאה", להדק את האשראי על ידי מכירת נכסים ולהעלות את הריבית.

ומה בנוגע לשיעור האבטלה הגבוה, ולכך ששיעור האבטלה לטווח הארוך הגיע לרמה הגבוהה ביותר מאז השפל של שנות ה-30? מה בנוגע לעובדה כי העלייה שנרשמה בשיעור התעסוקה בחודשים האחרונים, ברוכה ככל שתהיה, החזירה עד כה פחות מ-500 אלף משרות מתוך 8 מיליון המשרות שאבדו בעקבות המשבר הכלכלי? אבל הרי חששות לגבי תעסוקה הם כל כך 2009.



האמת היא שקובעי המדיניות אינם עושים יותר מדי; הם עושים מעט מדי. מנתונים שפורסמו באחרונה עולה כי אמריקה אינה מתקדמת לעבר קריסה בסגנון יוון של ביטחון המשקיעים. תחת זאת, נראה כי ארה"ב מתקדמת לעבר עשור אבוד בנוסח יפן, כלואה בתקופה של אבטלה גבוהה ושל צמיחה אטית.



בואו נדבר קודם כל על תשואת האג"ח. בכמה מקרים בשנה האחרונה, נאמר לנו, לאחר עלייה מתונה באג"ח, כי ממשלת ארה"ב נענשת על ידי השווקים, וכי עליה לקצץ בגרעון שלה באופן מיידי. בכל פעם, חזרו התשואות לרדת בתוך זמן קצר. במארס, התעוררה מהומה לגבי תשואת האג"ח הממשלתיות לעשר שנים, שעלתה מ-3.6% לכמעט 4%. "החששות מפני מצב החוב גוררות את התשואה לעליות", זעקה הכותרת ב"וול סטריט ג'ורנל", אף כי לא היתה עדות ממשית לכך שהחששות מפני משבר חוב הם הגורם למצב.



אולם מאז, חזרה הריבית לרמתה הקודמת, עלתה וחזרה לרדת. נכון ליום חמישי שעבר, הריבית על האג"ח לעשר שנים ירדה ל-3.3%. הלוואי ויכולתי לומר שהירידה בריבית משקפת אופטימיות לגבי מצבה הפיננסי של ארה"ב. אולם היא משקפת עלייה בפסימיות לגבי סיכויי ההתאוששות הכלכלית, פסימיות שגרמה למשקיעים לברוח מכל מה שנראה מסוכן מדי, ומכאן, הירידות בבורסות מבריחות את המשקיעים אל הביטחון לכאורה שבהשקעה באג"ח הממשלתיות של ארה"ב.



מה עומד מאחורי הפסימיות הזאת? היא משקפת באופן מלא את הקשיים באירופה, שפחות קשורים לחובות הממשלות ממה שסיפרו לכם; הבעיה האמיתית היא שביצירת היורו, הטילו מנהיגי אירופה מטבע יחיד על כלכלות שלא היו מוכנות לצעד כזה. גם בארה"ב אנו רואים אותות אזהרה, כמו מדד המחירים לצרכן שפורסם ביום רביעי שעבר, שסעיף הליבה שלו (לא כולל אנרגיה ומזון) עלה בפחות מ-1% - כלומר, האינפלציה במדד הליבה היתה הנמוכה ביותר מזה 44 שנה.



אין זה מפתיע: אפשר לצפות כי האינפלציה תרד לנוכח האבטלה הגבוהה ועודף כושר הייצור. אף על פי כן, מדובר בחדשות רעות. אינפלציה נמוכה, או גרוע מכך, דפלציה, נוטה לשמר האטה כלכלית, משום שהיא מעודדת אנשים לצבור מזומן ולא להוציא כסף, מה שיוצר קיפאון כלכלי, שמוביל לעלייה בדפלציה. מעגל אכזרי זה אינו היפותטי. תשאלו את היפנים, שמדינתם נכנסה למלכודת הדפלציה בשנות ה-90, ולמרות פרצי צמיחה מקריים, עדיין אינה מצליחה לצאת ממנה. זה עלול לקרות גם כאן.



מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כעת הוא לא אם אנו עומדים להפוך ליוון. השאלה היא מה נוכל לעשות כדי שלא נהפוך ליפן. והתשובה היא, כלום.



זה לא שאף אחד אינו מבין את הסיכון הזה. אני חושד כי כמה פקידים בבנק הפדרלי מזהים בבירור את ההקבלה ליפן, ומקווים שהיו יכולים לעשות יותר כדי לתמוך בכלכלה. אך בפועל כל שהם יכולים לעשות הוא לרסן את הדחפים להידוק כלכלי של עמיתיהם, שבדומה לבנקאים בבנק המרכזי בשנות ה-30, עדיין חוששים מאינפלציה למרות היעדר כל עדות לעלייה במחירים. אני חושד גם כי כלכלני ממשל אובמה היו שמחים לראות חבילת תמריצים נוספת. אך הם יודעים שלתוכנית כזאת אין כל סיכוי לעבור את הקונגרס שנבהל מניצי הגירעון.



בקצרה, הפחדים מפני איומים דמיוניים עשויים למנוע תגובה יעילה לסכנה האמיתית הניצבת בפני הכלכלה שלנו.



האם הגרוע מכל יתרחש? לא בהכרח. אולי הצעדים הכלכליים שננקטו יצליחו למנוע את המצב, ויתניעו התאוששות כלכלית ברת קיימא. אין ספק, לכך כולנו מקווים. אך תקווה היא לא תוכנית.