אירופה צריכה לאמץ את המודל של ארה"ב

>> ללא קבלת החלטות קשות כמו ויתור מסוים על עצמאות תקציבית, קיים סיכון לא מבוטל של משברים נוספים נוסח משבר יוון, שיערערו את יסודותיו של גוש היורו. גוש היורו, לשעבר המועדון היוקרתי של אירופה, נראה כיום כמכונה מקולקלת. זוהי המסקנה שניתן להסיק מהמשבר הנוכחי באיחוד המוניטרי.

אפילו התערבות מאסיבית מצד ממשלות הגוש, שהרכיבו חבילת תמיכה בהיקף של 750 מיליארד יורו, לא הצליחה לשכנע את השווקים ביציבותו של הגוש והמטבע. למרות ההצלחה הראשונית של "הבזוקה האירופית" (כינוי שהדביקו בשווקים לחבילת התמיכה) בהרגעת השווקים - עדיין לא ברור אם האמצעים שננקטו יצליחו בסופו של דבר למנוע מיוון, או ממדינות חלשות אחרות בגוש היורו, להיקלע למשברים פיננסיים נוספים.



היו צריכות לעבור עשר שנים שכללו משבר אחד גלובלי ומשבר אחד לוקלי, כדי שהאירופאים יתחילו להפנים את מה שכלכלנים רבים טענו מאז הקמתו של גוש היורו - שבצורתו הנוכחית, קרי איחוד מוניטרי ללא תיאום פוליטי ופיסקלי, המערכת הזו יכולה לעבוד טוב, אבל רק במצב של שלווה בכלכלת העולם. ברגעי משבר - כפי שראינו בחודשים האחרונים - העסק מתחיל לקרטע.



מאז אימוץ היורו, המדינות החברות בגוש ומנהיגיהן לא ניסו ללכת צעד אחד קדימה ליעד רחוק אך מתבקש, של פדרציה אירופית. נהפוך הוא: הרחבת גוש היורו תרמה לגידול השוני והפערים הפנימיים, כך שבעצם כמעט מההתחלה איחד מטבע אחד שני גושים כלכליים שונים: מדינות הליבה החזקות עם תקציבים מסודרים, ומדינות הפריפריה החלשות עם נטייה לבזבזנות.



האשליה



האופטימיות האירופית שלפיה המדינות "האטיות" ימשיכו להתפתח תוך כדי השתתפות באיחוד המוניטרי, ובסופו של דבר ישיגו את רמת הפיתוח הכלכלי של מדינות הליבה - לא התגשמה: גוש היורו מבוסס על פיקציה - אמונה מפוקפקת שמדיניות מוניטרית משותפת וכללי מאסטריכט ללא אמצעי אכיפה ממשיים (כללים אלה מגבילים את הגירעון התקציבי ל-3% מהתוצר ואת החוב הלאומי ל-60% מהתוצר), יספיקו כדי להבטיח אחידות לכלכלות בגוש.



ואולם התכנסות כלפי מכנה משותף לא יצאה אל הפועל בגלל שוני מבני ותרבותי עמוק בין הכלכלות השונות. נהפוך הוא: השתתפות בגוש היורו, שנבנה על בסיס הכלכלות החזקות, גרמה לחברות החלשות יותר להאמין בעתיד ורוד לעד ולאבד את הראש לגמרי. המשמעות היא אובדן תחרותיות מול מדינות מתפתחות באירופה ובאסיה.



כל המדינות שאוחדו בקבוצה עם הכינוי הלא-סימפטי "piigs" (לפי ראשי התיבות באנגלית של פורטוגל, איטליה, אירלנד, יוון וספרד), חגגו את ההצטרפות ליורו, בין היתר על ידי עלייה מהירה בשכר, מה שגרם לאובדן תחרותיות אל מול המדינות המתפתחות באירופה ובאסיה, אך גם מול מדינות כמו גרמניה, בעלת פריון עבודה גבוה ושכר ריאלי שלא עלה כמעט מזה עשור. בנוסף לכך, יוון ניצלה את הריביות הנמוכות על אג"ח ששילמה כחברה בגוש היורו, כדי לנפח את המגזר הציבורי עד שהפך ל"חור שחור" בתקציב המדינה. הוצאות הממשלה הלכו ותפחו, בעוד שההכנסות קטנו בגלל שתרבות השחיתות הפכה את העלמת המסים למגפה לאומית.



הבועה



בספרד, פרט לפגיעה בבנקים שהסתבכו עם השקעות כבדות בנדל"ן, זינקו שיעורי האבטלה מעבר ל-20%. הממשלה לא רק נאלצת לשלם דמי אבטלה לאחד מתוך כל חמישה ספרדים, היא באותה עת גם איבדה מקורות הכנסה כגון מס הכנסה ומסים הקשורים לעסקות נדל"ן, שהיו מקור חשוב של הכנסות תקציביות.



כשבועת הנדל"ן הפסיקה לנפח את הסטטיסטיקות, התברר שאלה נראות חיוורות, שכן ספרד סובלת מפריון עבודה נמוך. כעת נאלצת ספרד ליישם תוכנית קיצוצים משמעותית כדי לצמצם את הגירעון העמוק (11.2% מהתוצר), ולהחזיר את אמון המשקיעים.



גם פורטוגל חייבת כעת ליישם "תוכנית צנע" משלה כדי להרגיע את השווקים ולשכנעם שהיא לא תגיע למצב של יוון. הקיצוצים צפויים להעיב על הכלכלה הפורטוגלית, שגם בתקופה טובה יותר היתה בין האטיות באירופה. חוסר תחרותיות כלכלית נובעת מרמת ההשכלה הנמוכה, שמכריחה אותה להתחרות בשוקי העולם כמקור עבודה זול. ואולם הצטרפות ליורו גרמה לעלייה חדה בשכר, מה שמנע ממנה גם אפשרות זו. כתוצאה מכך, פורטוגל היא בין המדינות היחידות באירופה שהתוצר לנפש בהן ירד מאז 2000.



איטליה אמנם לא השתתפה בחגיגת הנדל"ן, אך היא מתאפיינת בהרבה מהבעיות שפוקדות את חברותיה ב-- piigs מגזר ציבורי מנופח; בעיית שחיתות שפוגעת במימון הציבורי (אולי לא באותה מידה כמו ביוון, אך באופן ממשי); קושי באיסוף מסים שגורם לעלייה בחוב הלאומי לרמה בלתי סבירה (117% מהתוצר); ובעיית פריון עבודה וחוסר תחרותיות.



אמנם פורטוגל, איטליה, ספרד ואפילו אירלנד נמצאות במצב הרבה פחות חמור מזה של יוון, אך הסטטיסטיקות הכלכליות המדאיגות המשותפות לקבוצה זו, גרמו לשווקים לאבד אמון בכושר הפירעון שלהן וכתוצאה גם ביורו, שתחת חסותו הן הגיעו למצב הנוכחי.



הפתרון



אולי המשבר הקשה שחוו יצליח לשכנע את האירופאים שיש להם רק אופציה אחת: להתקדם בכיוון של תיאום אמיתי. אחרת, אפשר למחזר את מטבעות היורו לייצור פקקים לבקבוקי בירה, ולפטר את הפקידים בבריסל שחלקם ממילא מיותרים. אמנם ההצעה להסדר חדש מתייחסת בראש ובראשונה לחברות בגוש היורו - אך הוועדה האירופית מתכוונת לכלול בהסדר החדש את כל מדינות האיחוד האירופאי.



נכון לעכשיו, הסיכוי נראה קלוש, בשל התחזית להתנגדות מצד מדינות כגון שבדיה ובריטניה, שלא מתלהבות יותר מדי, בלשון המעטה, מכל רעיון אינטגרציה אירופית משמעותית יותר מהרמה הקיימת כיום. ואולם גם החברות המובילות בגוש היורו - גרמניה וצרפת - ככל הנראה לא יאהבו את הרעיון של פיקוח חיצוני על התקציב שלהן. לא כי יש להן מה להסתיר, אלא כי הדבר נתפש כפגיעה בריבונות הלאומית.



ניתן לומר כי עצם ההחלטה על חבילת ההצלה מאפשרת אופטימיות זהירה, שהרי שהיא עונה בדיוק על אותה הביקורת כלפי האירופאים שנשמעה לאורך המשבר הגלובלי וגם במשבר האזורי הנוכחי: שהם לא מסוגלים "להיות אמריקאים", כלומר לבצע צעדים אמיצים במהירות.



הפתרון שהם הציעו הוא מאוד "אמריקאי" במהותו: הם הניחו בסיס לקרן פיסקלית משותפת, כאילו היו מדינות תחת שלטון פדרלי אחד. אך חשוב לזכור שהאופטימיות היא רק לגבי הכיוון הכללי של הגברת שיתוף פעולה. באשר ליישומה של החבילה הפיסקלית במקרה שמדינה נוספת תזדקק לסיוע, ויהיה צורך שוב לפתוח את הארנק ולא רק להרגיע את השווקים, יש לנו ספקות כבדים.



במקרה ששוב יגיעו להסכמה, הרי שיש כאן פתרון נקודתי המטפל בתוצאה של אותן בעיות מבניות הטמונות בכלכלות גוש היורו, ושל הבעיה במבנה הגוש עצמו. חשוב לציין כי אילו האירופאים, באורח פלא, יחליטו לטפל בבעיות האלה, הטיפול לא יהיה קל ובטח לא מהר. בינתיים, ניתן רק לקוות שהמשברים החדשים לא יצוצו, שלגרמנים לא יימאס לשלוח את כספם לדרום היבשת, ושהם לא יקומו יום אחד ויחליטו לחזור למארק.



יוליה ויימן היא אנליסטית מאקרו לשווקים גלובליים בבית ההשקעות טנדם קפיטל. כתבה זו היא הראשונה בסדרת כתבות על המשבר באירופה