בדיחה מפורסמת גורסת כי בקרב אזרחי ישראל יש שליש שמשרת בצבא, שליש שעובד ושליש שמשלם מסים; הבעיה היא שמדובר באותו שליש. השבוע מקבלת הבדיחה הזו משנה תוקף, לאור ההצעה השנויה במחלוקת שמנסה לקדם משרד האוצר: לפטור את החרדים סופית מחובת השירות הצבאי, ובכך לאפשר להם להשתלב בשוק העבודה.
כיום הגברים החרדים לא עובדים. שיעור ההשתתפות שלהם בשוק העבודה הוא 38% - כמחצית משיעור ההשתתפות בשוק העבודה של האוכלוסייה הכללית. אחת הסיבות לאי יציאתם לעבודה היא חוק טל, שקבע כי הצבא יפטור משירות צבאי כל חרדי שלומד בישיבה באופן מלא, משמע אינו עובד בכל עבודה שהיא. בכך הציב חוק טל את אי היציאה לעבודה כתנאי לפטור משירות צבאי. מאחר שהחרדים אינם רוצים לשרת בצבא, הם גם לא יוצאים לעבוד. נקודה.
ב-2008, כ-55 אלף גברים חרדים בגילאי העבודה קיבלו פטור משירות צבאי. משמע, 55 אלף גברים חרדים למדו בישיבה ונמנעו מלצאת לעבוד - וזאת כדי לקבל את הפטור משירות צבאי. לפי נתוני המועצה הלאומית לכלכלה, מדובר ככל הנראה ב-10% ממחזור הגיוס השנתי של גברים לצה"ל - שגם אינם מתגייסים וגם אינם עובדים.
חוק טל השאיר בידי הצבא את ההחלטה עד מתי הוא מעניק לגברים החרדים פטור שנתי משירות צבאי - לפני שהוא פוטר אותם סופית מחובת השירות, ובכך משחרר אותם לצאת לעבוד. לפי הנתונים שאספה המועצה הלאומית לכלכלה, זה כנראה אינו קורה לפני גיל 30. המשמעות היא שעשרות אלפי גברים חרדים מנועים מלצאת לעבוד ולפרנס את משפחותיהם מרובות הילדים עד גיל 30. לכן הם חיים - בעוני רב - על חשבון קצבאות שמשלמת להם המדינה.
הנזק הכלכלי שנגרם לישראל ממצב זה הוא מרובע. ראשית, הגברים החרדים אינם עובדים ואינם מייצרים - אובדן צמיחה של התוצר. שנית, המדינה משלמת להם מיליארדי שקלים קצבאות קיום. שלישית, המדינה אינה יכולה לעשות באותם מיליארדים שימושים אחרים, שהיו תורמים לצמיחה ולתוצר הרבה יותר. רביעית, האוכלוסייה החרדית נשארת ענייה, מסוגרת בתוך עצמה ומנותקת מהחיים המודרניים בשל ההתבדלות משוק העבודה, דבר שבהכרח תורם להגדלת הפערים בתוך החברה.
ניתן היה למצוא מוצא ולאפשר לחרדים לצאת לעבוד, לו היה הצבא מסכים לשחרר את החרדים מחובת השירות הווירטואלית - בפועל הם הרי אינם משרתים - לפני גיל 30, אלא שהצבא אינו מוכן. רשמית טוען הצבא כי הוא זקוק לחיילים החרדים, ועובדה שהוא אפילו הקים בשבילם מסגרות גיוס מיוחדות (כמו הנח"ל החרדי), וכי אם רק יינתן לו עוד תקציב הוא יגדיל את מסגרות הגיוס החרדיות. מעשית, כנראה שהאמירה של הצבא כאן היא מהפה ולחוץ. החיילים החרדים הם כאב ראש תפעולי עבור הצבא - כמו אוכל כשר למהדרין ושיעורי דת במהלך יום האימונים - וגם כך יש בצבא עודף של חיילי חובה. כלומר, צה"ל אינו באמת רוצה את החיילים החרדים, אבל הוא מסרב להודות בכך רשמית וגם מסרב לשחרר אותם מחובת השירות.
הסיבה היא בעיקר ערכית. ערך השירות הצבאי והשוויון של חובת השירות הצבאית לכל הוא אחד האתוסים החשובים ביותר לחברה הישראלית. צה"ל מגן על האתוס הזה בגופו, משום שהוא חושש שבקיעים באתוס יביאו לקריסתו הסופית. גם כך הלכידות החברתית בישראל מתפוררת והולכת - ההודאה כי לחרדים מוותרים על החובה לשלם בדמם על הגנתה של ישראל בגלל דמים (כסף) עלולה לפורר סופית את מעט הלכידות שעוד נותרה. השליש התורם של אזרחי ישראל עלול להחליט סופית שהוא לא מוכן יותר להיות פראייר.
לכן, התנגדותו של צה"ל לוויתור על חובת הגיוס לחרדים היא ערכית וצודקת, אבל לא בטוח שהיא חכמה. ההתעקשות שהחרדים מחויבים בשירות צבאי היא משחק ב"נדמה לי" - בפועל, צה"ל אינו מגייס את החרדים. גם צה"ל מסרב להכיר בכך. המציאות היא שהחרדים פטורים משירות צבאי - אבל זאת במחיר של עוני נורא להם, ולחברה הישראלית כולה, הנאלצת לשלם את מחיר העוני שלהם. אם תחדל החברה להתכחש למציאות, תכיר בכך שהחרדים אינם משרתים בצבא ותגיע עמם לסיכום על שירות אזרחי מקוצר כלשהו כתנאי ליציאה לשוק העבודה - גם החרדים וגם החברה ייצאו נשכרים מכך. נשכרים כלכלית, לא ערכית.
מה יותר חשוב - האתוס הצודק של שירות צבאי או ההכרה הנבונה בכך שבמציאות הקיימת אין סיכוי לגייס חרדים לצבא? זוהי השאלה הקשה שעל סדר היום.
דובר צה"ל מסר בתגובה: "צה"ל מוביל, בכפוף לחוקי המדינה, פעילות רחבת היקף להרחבת גיוס החרדים לצה"ל, על בסיס הסכמה ושיתוף פעולה מול כלל הגורמים העוסקים בנושא".