המלחמה החדשה של ברק

>> היה מביך ולא נעים לראות את נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, מטיף לשופט העליון, ד"ר יורם דנציגר, כאילו היה סטודנט שנה א' שפלט דבר שטות. דנציגר הקשיב, שתק ושירבט במרץ כדי לצאת מהמבוכה. גם תגובתו לאחר מכן היתה מתונה יחסית, והוא לא נגרר לסגנון המתלהם לעתים של ברק.

מארגני הכנס ייחדו חשיבות רבה לפאנל זה ולא נערכו במקביל לו פאנלים אחרים, כך שהאולם היה כמעט מלא. לפני שברק עלה לנאום נראה היה שדנציגר נשא את נאום חייו, שהכיל את האני מאמין שלו - המנומס יש לומר - בתחום דיני החוזים ולגבי האופן שבו יש להבטיח ודאות בעולם העסקי. בדבריו ייצג דנציגר, בורר מבוקש במשך שנים במגזר הפרטי, עורכי דין רבים שמלינים על פסק דין אפרופים, שיצר חוסר בהירות בדיני החוזים.



ברק, מרצה מעולה שעשה קריירה אקדמית לפני שהפך ליועץ המשפטי לממשלה ולשופט עליון, פשוט עלב בדנציגר אינטלקטואלית - וגם באמצעים עממיים יותר. "האמירה שטקסט ברור אינו זקוק לפרשנות היא פשוט דבר הבל", ירה ברק בדנציגר המופתע. פסקי דין שלך, זרק לדנציגר מול מאות עורכי דין משתאים, הם "יריות מהמותן".



לצד החריפות המוכרת והמובאות מבכירי המשפטנים בעולם שהקפיד הנשיא בדימוס להקריא בשפת המקור, פנה ברק באמצעות המיקרופון גם לכותרות העיתונים. דומה כי נמאס לו מהפרסומים בשנה האחרונה על פסקי הדין של דנציגר, והוא רצה לזעזע את המערכת -בדומה למאבקו לפני כשנתיים במשנתו של שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, שקרא תיגר על האקטיוויזם השיפוטי.



מי כמו ברק יודע עד כמה הרטוריקה משמעותית. הרי לגבי פסק דין אפרופים נאמר לא פעם שרוחו והמלים שבו הם שהניעו את השופטים בערכאות הנמוכות ליטול חירות ולנתח חוזים באופן משוחרר מלשונם.



אמנם ברק התנצל מאוחר יותר, אך התבטאויות כאלה אינן יאות לשופט, ודאי שלא לשופט בעליון ולנשיאו - אפילו לא לנשיא בדימוס. לאורך כל נאומו, כאילו איש יחסי ציבור סייע לו בקטילה של דנציגר ועמדתו, כינה ברק את דנציגר בשמו הפרטי.



ברק ידע שהאמירות החריפות שלו ייכנסו לכותרות כלי התקשורת, והוא אינו נוהג לשלוף מהמותן. הוא תיכנן זאת מראש. כנראה תיכנן גם את ההתנצלות בסוף הפאנל. לפי עוצמת מחיאות הכפיים בסוף נאומו, בכל אופן, ברק ניצח.



המאבק בין ברק לדנציגר הוא מאבק בין עולם התיאוריה לעולם הפרקטיקה. פרקליטה ותיקה נשמעה משוחחת בתום הפאנל עם פרופסור למשפטים. השניים התבדחו על כך שברק לא ניסח בימיו חוזה בעצמו ועל הניתוק שלו מהפרקטיקה.



ברק התעלם בנאומו מחוסר הוודאות השורר בקרב עורכי דין ומהחשש לפנות לבתי המשפט. זה לא מעניין אותו. הוא הרבה יותר מתעניין במשפט המשווה ובחשיבה פילוסופית מעמיקה, שבהם אין שני לו. את חוסר היכולת להסתמך כיום על חוזה כתוב פטר בהערות אגב קצרות ולא משכנעות. ברק בעיקר חש שחוטפים ממנו את הבייבי שלו, פסק דין אפרופים, ופתח במלחמה - ובמלחמה כמו במלחמה.